רייבן אהב את הריח של ספרים. היה בזה משהו שהקסים אותו. הוא אהב לקרוא. לסיים ספר טוב ולבהות באוויר, כי אף ספר לא יוכל להשתוות לזה. אלה כנראה הסיבות שבגללן עבד בחנות ספרים.
הוא סידר את הספרים על המדפים הגבוהים, מסתובב בין הכוורות בחנות העגולה בעזרת סולם נייד.
עברה חצי שעה מפתיחת החנות, ורייבן היה לבדו. אף לקוח לא היה בחנות.
הוא החליט לקרוא ספר.
לפני שהספיק לקחת את הספר שרצה, קול נשמע מהדלת - הפעמון, המתריע שמישהו נכנס לחנות, צלצל.
"שלום," קול נשי נשמע. ויויאֶן.
ויויאן הייתה החברה היחידה של רייבן. היא הייתה גבוהה ממנו - לא שזה אומר הרבה, בהתחשב בכך שהיא הייתה גבוהה כמעט מכל אחד שהכיר - והיא הייתה צובעת פסים מהשיער הבלונדיני הקצר שלה כל חודש. כרגע, שיערה בלונדיני עם פסיק ירוקים - בהתאם לצבע הירוק בעיניי ההייזל שלה.
"היי, ויוי," רייבן אמר בשקט יורד מהסולם. הוא הוציא את הטלפון שלו לרגע מהכיס והעיף מבט בכדי לבדוק אם יש הודעות חדשות מאמבר. אין. הוא החזיר את הטלפון לכיס.
"סליחה שאיחרתי. לונה נכנסה למעגל רחרוחי עכוז עם כלב אחר." לונה הייתה הכלבה של ויויאן, רייבן זכר זאת. היא הייתה כלבה מאוד חמודה לפעמים.
"זה בסדר." הוא שלף לרגע את הטלפון שלו. שום הודעות חדשות. "תוכלי להחליף אותי? אני יוצא להפסקה. כואב לי הראש."
ויויאן הרימה גבה. "הכרת מישהו. נכון? אתה לא מספר לי עליו?"
"מה-"
"נו, באמת, ריי. אתה נראה מעופף יותר מבדרך כלל ואתה מעיף מבטים אל הטלפון שלך."
אבל זה לא מה שרייבן התכוון לשאול. הוא רצה לשאול למה היא אמרה זאת כזכר. הרי הוא לא יצא בפניה מהארון. איך היא יודעת?
"אני לא יוצא עם אף אחד." רייבן אמר בשקט, משפיל את מבטו. הוא התרגל לדבר בשקט. זה יותר טוב מלא לדבר כלל.
ויויאן נאנחה והביטה בו בחיבה. "הֵיי, מצטערת. אני לוחצת עלייך?"
וזה אחד מהדברים שרייבן אהב בה. היא הכירה אותו וידעה מתי לעצור.
כשהוא לא השיב, היא התקרבה אליו, וחיבקה אותו באיטיות, נזהרת לא להרחיק אותו מעצם הנגיעה בו.
"אני..." הוא חיבק אותה חזרה בזהירות, מתלבט מה להגיד. הוא לא אהב לדבר הרבה. איכשהו, ליד ויוי זה היה בסדר. "לא יצאתי מהארון בפנייך. איך...?"
היא התנתקה מהחיבוק, אך עדיין החזיקה בכתפיו, חיוך על פניה. "סליחה, אבל זה יותר ברור משאתה חושב. חוץ מזה, אני יכולה לזהות עוד אנשים כמוני."
הוא הצליח רק להנהן, למלמל, "אני יוצא החוצה. כאב ראש. נתראה אחר כך," ולברוח אל המחסן.
"תספר לי עליו מתישהו, אני צריכה רכילות!"
רייבן הניד בראשו, אבל לא יכל לעצור את החיוך שהתפשט על פניו.
כי לפעמים יקומו של רייבן הפך לבהיר יותר רק מהמחשבה על יקומים אחרים שמצטלבים עם שלו.
YOU ARE READING
"The Universe... A Beautiful Thing, Isn't It?"
Short Story"היקום..." "היקום?" "דבר יפיפה, לא?" "אני מניח." "לדעתי היקום נפלא. מלא באהבה ומרתק." "איך אתה יודע כל כך הרבה על היקום?" "אתה חלק ממנו. ואני יודע דברים עליך."
