"The Universe... A Beautiful Thing, Isn't It?"

y

שלושה חודשים.

עברו שלושה חודשים מאז שאמבר ורייבן התחילו לדבר.

שלושה חודשים, ואמבר עדיין לא הבין איך יצור כזה קטן יכול להיות כל כך מתוק.

רייבן היה ביישן, ולא דיבר הרבה, ונראה מוקסם כשאמבר דיבר. מה שגרם, כמובן, לליבו של אמבר להתהפך בחזו.

הוא לבש בגדים ארוכים, שאמבר תמיד מצא חמודים, ואהב להתכרבל בשמיכה. מגע פיזי היה דבר שנראה שרייבן חשש ממנו, אבל אחרי זמן, כשהם התקרבו יותר, זה איכשהו נהיה קצת בסדר.

כשהוא נראה בוחן את הטבעות הרבות שעל ידיו של אמבר, ירוק-העיניים החליט שיש לו הרבה יותר מדי, ונתן לו שלוש טבעות. רייבן נראה כאילו הוא יתפוצץ משמחה, ושוב, ליבו של אמבר התהפך בחזו.

בסופו של דבר, אחרי כמה שבועות נוספים, בהם השניים התקרבו יותר ויותר, רייבן דיבר. כלומר, לא רק השחלת מילה מדי פעם. משפטים שלמים! וכך, אמבר גילה שלרייבן "יש משהו". מחלה כלשהי. רייבן סירב להגיד לו מה הדבר. אמבר החליט לא ללחוץ על זה כל כך.

הם היו נפגשים כמעט כל יום, אחד בא אל השני אחרי שסיימו את המשמרות שלהם בחנות הספרים ובבית הקפה המקומי (שהיה המקום בו אמבר עבד כשלא שיחק בהצגות), הם היו שותים תה – רייבן לא אהב קפה, ואמבר לא התנגד לתה, וזה עזר לכאבי הראש שרייבן היה מקבל לפעמים – על הספה ומתכרבלים בשמיכות, לרוב גם אחד עם השני, ומדברים, או רואים סדרה או סרט.
אמבר היה שם בכוונה אימה – למרות ויכוחיו של רייבן, שבהחלט לא אוהב אימה – כך שברגעים שרייבן יפחד, הוא יהיה חייב להתכרבל קרוב אל אמבר. ולא נראה שמישהו מהם מוטרד מזה.

היה ערב אחד שהיה זכור במיוחד, לשניהם.
הם התמקמו להם על הספה בדירתו של אמבר. רייבן שכב בחיקו של אמבר וקרא ספר – 'In memoriam', מאת 'ניית׳ן ברגוין – בעוד שירוק־העיניים שיחק בשיערו.

"היקום.." מלמל לפתע אמבר.

"היקום?" רייבן מלמל חזרה.

"דבר יפייפה, אתה לא חושב?"

"אני מניח."

"לדעתי היקום נפלא. מלא באהבה ומרתק."

"אני... מניח שאתה צודק." שחור־השיער שלח אל הנער השני חיוך קטן. "אבל איך אתה יודע כל כך הרבה על היקום?"

"אתה חלק ממנו. ואני יודע דברים עליך."

ועם המשפט הזה, יקומו של רייבן זרח.