הכוכבים יפיפיים, נכון?
המחשבה הזאת הזכירה לזואי כל כך הרבה דברים.
עבר זמן מאז מותה של אגאפי. זואי מעולם לא התגברה עליו. חיי אלמוות יכולים להיות קללה, לפעמים. מה הייתה נותנת בשביל לחזור אל אהובתה, שכעט הייתה לא יותר מקבוצת כוכבים בשמיים. האהבה, קראה לה הגבירה ארטמיס. רק חבל שארטמיס חטופה עכשיו, לזואי אסור להתעסק בהסחות דעת.
"זואי?" פרסי שאל, "לא מצליחה לישון, מה?"
"ייתכן." אמרה. פרסי, בעקשנותו הבלתי ייאמנת, התיישב לידה.
"מסתכלת על הכוכבים?" שאל, "הם באמת יפים." החצוי הצעיר וחוסר הידיעה שלו די הרגיזו את זואי.
"יותר מסתם יפים." אמרה במעט התנשאות, "הם מושלמים."
שתיקה מילאה את החלל. השתיקה שקיוותה לה.
"יש מישהו מיוחד?" שאל פרסי לפתע.
"מה כוונתך?" שאלה זואי.
"יש מישהו מיוחד שאת חושבת עליו כשאת מסתכלת על הכוכבים?" שאל שוב.
"האינך יודע?" אמרה, קולה כמעט נשבר. "רומנים אסורים בציידות ארטמיס."
"אני יודע." אמר, "אהבה יכולה להיות משהו שהוא לא זוגיות. כשאני מסתכל בכוכבים, לדוגמא, אני חושב על אמא שלי."
זואי הרהרה לרגע. "יש אדם." אמרה לבסוף. "היא הייתה אדם נהדר. תמיד דאגה לסביבתה ושירתה את מטרתה."
"הייתה?" הבחין פרסי בבחירת מילותיה. "מה קרה לה?"
"אין זה מעניינך." פסקה.
למרבה ההפתעה, פרסי הפסיק לדבר. החצוי הצעיר ידע, אם כן, שהצדק עם זואי. השתיקה שלו הכבידה על זואי, למרות שהיא זו שהשתוקקה לה לפני רגעים אחדים.
"ספר לה." שברה את השתיקה.
"לספר מה? ולמי?" שאל החצוי, מבולבל.
"ספר לאנבת' על רגשותיך כלפיה. ייתכן ולא יהיה לכם זמן." הסבירה.
"זואי! פרסי!" קולה של תאליה עצר את פרסי מלשאול שאלות. הם היו חייבים להמשיך במסע החיפושים. זואי הייתה חייבת. לזכר אגאפי. הכל בשביל אגאפי.
***
"אנבת', פרסי," קראה תאליה. בקולה היתה נימה של דחיפות. היא וארטמיס כרעו לצד זואי לחבוש את הפצעים שלה. אנבת' ופרסי רנו לעזור להן, אבל לא היה הרבה מה לעשות. לא היו אמברוסיה או נקטר. תרופות רגילות לא היו עוזרות. היה חשוך בחוץ, אבל היה אפשר לראות שמצבה של זואי לא טוב. היא רעדה כולה, והבוהק הקלוש שקרן ממנה בדרך כלל התחיל להתעמעם.
"את לא יכולה לרפא אותה בקסם?" שאל פרסי את ארטמיס. "כלומר... את הרי אלה."ארטמיס נראתה מוטרדת. "החיים הם דבר שברירי, פרסי. אם אלות הגורל החליטו לגזור את החוט, אין הרבה שאוכל לעשות. אבל אני יכולה לנסות." היא ניסתה להניח יד על הפצע של זואי, אבל זואי תפסה בפרק ידה. היא הביטה היישר בעיני האלה, והבנה כלשהי חלפה ביניהן.
"האם... שירתּי אותך היטב?" לחשה זואי.
"בכבוד ובנאמנות," אמרה ארטמיס בקול רך. "הטובה שבבנות לווייתי."
שלווה הציפה את פניה של זואי. "מנוחה. סוף סוף."
"אוכל לנסות ולרפא את הרעל, אמיצה שלי."
היא הבחינה בתאליה, ואחזה בידה. "צר לי שרבנו," אמרה זואי. "יכולנו להיות אחיות."
"אני הייתי האשמה," אמרה תאליה ומצמצה במהירות. "את צדקת לגבי לוק, לגבי גיבורים, גברים - הכול." "אולי לא כל הגברים," מלמלה זואי. היא חייכה אל פרסי חיוך קלוש. "החרב עדיין בידיך, פרסי?"
נראה ופרסי לא יכל לדבר, אבל בכל זאת הוצא את אנקלוסמוס מהכיס והניח את העט בידה. היא אחזה בו בסיפוק. "אמת דיברת, פרסי ג'קסון. אינך דומה בדבר ל... להרקולס. לכבוד הוא לי שאתה נושא חרב זאת."
צמרמורת עברה בגוף שלה. "זואי -" אמרתי.
"כוכבים," היא לחשה. "אני רואה את הכוכבים שוב, הגבירה." דמעה זלגה על לחייה של ארטמיס. "כן, אמיצה שלי. הם יפהפיים הלילה."
"כוכבים," אמרה זואי שוב. עיניה ננעצו בשמי הלילה, והיא לא זעה שוב.
אבל הם לא ידעו. הם לא ידעו שהכוכבים תמיד היו יותר מסתם כוכבים. אלו היו הציידת והאהבה. שתיהן ביחד עכשיו, לעולם.
"אני חוזרת אלייך, אהובה." אמרה זואי, שחיה כעת בין הכוכבים. הציידת. "אני כאן עכשיו."
"ואני איתך," ענתה האהבה, "מעתה ואילך, לנצח."
"לנצח," אישרה הציידת. "איזו מילה יפיפייה."
YOU ARE READING
Life & Love// חיים&אהבה
Kısa Hikayeוואנשוט קצר שקשור לפרסי ג'קסון על אהבה, חיים ומה שמחבר אותם ביחד. #זוכה בחירת השופטים בתחרות "זה לא סוף הסיפור"#
