השבעה- סיפורי מחנה ✨

Always- Percebath💙

אנבת' הביטה בחלון המונית, ראשה שעון על שמשת הזכוכית.
היא חשבה רק על כמה היא מתגעגעת לבחור שלה.
לעיניים השובבות הירוקות שלו ולשיער הפרוע.
לצחוק הטיפשי ולחיוך החמוד.
לנשיקות שלו ולמילים שלו.
כבר שבוע שלא ראתה אותו.
הכל בגלל משאלה מטופשת ללמוד איזה תואר מטופש באיזו אוניברסיטה מטופשת.
איך היא יכולה בכלל לחשוב על לא לראות את פרסי כל-כך הרבה זמן אם תלך לשם? אם תתקבל?
רק שבוע עבר -שבוע הניסיון- והיא כבר משתגעת בלעדיו.
היא חייבת אותו.
היא מתקרבת אליו בכל רגע שהמונית נעה, אבל קשה לה לחכות.
העיר העלתה ערפל והכל נראה מטושטש מבעד לחלון.
היא בחנה את הבניינים, משננת את סגנונות העיצוב והאדריכלות בנחישות לשכוח לכמה זמן מפרסי.
יש לה עוד שעה ארוכה של נסיעה לפניה, היא לא יכולה רק להתענות במחשבה על מי שנמצא עדיין מרחק קילומטרים ממנה.

**
פרסי נאנח וצנח על המיטה.
מהבוקר הוא נרגש, מצפה, אבל עכשיו הכל נראה כל כך רחוק.
העיניים האפורות, המבט הנגעל-הנוזף.
הארשת החכמה המתוקה והשיער הבהיר המתנופף.
כבר שבוע שהוא לא ראה אותה, בגלל ביקור הניסיון שלה באוניברסטה באחת הערים הסמוכות. היא בדקה אם היא יכולה לעשות שם תואר שני באדריכלות (את התואר הראשון האלים כבר העניקו לה לאחר ששיפצה את האולימפוס).
הוא לא מסוגל לחשוב על זה שאולי היה לה טוב שם והיא תלך לשם כל פעם כך, כל שבוע, והוא לא יוכל לראות אותה.
כי הסיכוים שלו להתקבל לאוניברסיטה שאנבת' אולי התקבלה אליה שואפים לאפס.
הוא הביט בדף המלא במילים ביוונית עתיקה ונאנח שוב.
הוא לא יכול לעשות את שיעורי הבית, דעתו מוסחת יותר מדי.
ותמיד אנבת' הייתה עוזרת לו ביוונית עתיקה, הוא לא יכול לחשוב אפילו על לקרוא פסקה בלעדיה.
בלי שהיא תסיט קווצת שיער בהירה אחורה אל גבה ותתמקד בדף בעיניים אפורות גדולות ונוצצות, בלי שתקרא בהתלהבות קטע ואז תתאכזב שלא הבין את חשיבותו -כי בהה בשפתיה, אבל היא לא יודעת- ותחבוט בכתפו בעדינות כשיסביר שזה בגלל שהיא יפה מדי מכדי להיות מורה.
בלי שתסביר לו קטעים בתנועות ידיים מוגזמות ומשעשעות, בלי שתפרע את שיערו הכהה תוך כדי הלימוד בהיסח הדעת.
הוא לא מסוגל.
לא בלעדיה.
הוא זרק את הדפים לפינת החדר והתכרבל במיטתו בצורת כדור.
היא אמורה להגיע בקרוב, אבל כל דקה בלעדיה נדמית כמו נצח.

**
היא שילמה בזריזות למונית, הוצאה את המזוודה שלה ואת תיק הגב הכהה וכמעט זינקה לעבר גבעת החצוים.
"את בטוחה שאת בסדר כאן?" שאל נהג המונית דרך החלון בנימה מודאגת, מביט בגבעה שנראתה לו נטושה לחלוטין.
אנבת' אפילו לא טרחה לענות.
היא פשוט נופפה לארגוס, שהתקרב במהירות ולקח את התיקים שלה, בעודה רצה אל הגבעה.
היא רצה לביתן המרכזי, בטח פרסי שם יחד עם כירון, מחכה לה.
אבל רק כירון היה שם, עומד ליד סימור ובוחן את אוזנו שדיממה מעט. בצבע כחול.
בטח איזה תעלול של האחים שוד.
"הו, אנבת', חזרת! איך היה בשבוע-הניסיון באוניברסיטה?" חייך בנעימות.
"מצטערת, כירון, לא עכשיו," היא סקרה את החדר הצדדי ואת הסלון בדחיפות.
"פרסי?" גיחך כירון.
היא הנהנה, מחפשת בקדחתנות בחדרים הפנימיים כאילו פרסי משחק איתה מחבואים.
"ביתן פוסידון." כירון אמר ורכן מעט קדימה בחיוך חמים, "ומתי שתרצו לדבר על טקס החתונה, כמובן שנשמח לערוך אותו במחנ-".
"כירון!!" אנבת' קפאה לרגע במקומה והאדימה, "אנחנו- זה לא- זה רק-".
"הוא לא הציע לך עדיין?" כירון כיווץ את גבותיו בתהייה ואנבת' הנידה בראשה לשלילה, עדיין סמוקה.
כירון פער עיניים בתדהמה, "אוקיי, זה היה לא צפוי... כבר היינו בטוחים ש- אני אגיד לגרובר לבטל את ההזמנות ולהודיע לריינה ש- ולדפנה להוריד את כל שרשראות הפרחים ו-".
אנבת' ברחה מהביתן המרכזי, לא רוצה לשמוע עוד.
היא רוצה את פרסי, היא יודעת את זה.
אבל היא לא רוצה לשמוע יותר מדי מכירון על כל מה שחלמה עליו כבר לילות.
יותר מדי לילות.
כי היא לא יודעת עד כמה פרסי חושב על אותו הדבר, היא עדיין תוהה לעצמה כמה הוא אוהב אותה.
הוא רוצה את זה כמוני?
היא עדיין לא בטוחה, ומחכה עדיין לסימן.