ליליאן בלק-מאלפוי

החזרה לאחוזה

רמוס התעורר מקולות מלמול לידו.
הוא שיפשף את עיניו והתיישב.
הוא נזכר בהקלה שסיריוס ישן לידו, הארי ישן בשלווה ולילי תחזור בקרוב.
אבל ההקלה לא נמשכה זמן רב.
אתמול הוא נרדם במיטה של סיריוס אחרי שיחה ארוכה על התקופה שלהם בהוגוורטס. סיריוס אמר שפרד וג'ורג' יכולים להיות יורשים נאמנים ושהוא תוהה אם לגלות להם כמה סודות שיעלו אותם שלב במתיחות. כרגיל רמוס נשאר לישון עם סיריוס, אחרת סיריוס פשוט לא היה מצליח להירדם.
קולות המלמול שהעירו אותו היו של סיריוס.
דקירת כאב חלפה ברמוס כשראה את המבט הטרוד על הפנים של החבר הכי טוב שלו.
לא. לא טרוד.
מבוהל.
כאוב.
נואש.
"זו לא הייתה אשמתי... זה לא אשמתי... לא אשמתי..." מילמל סיריוס.
רמוס תהה אם להעיר אותו או לא, מצד אחד הוא ידע שסיריוס סובל מסיוטים ורצה בכל מאודו להזכיר לו שהוא באמת לא אשם, אבל מצד שני סיריוס לא ישן יותר משלוש שעות כל לילה מאז שיצא מאזקבאן, ואפילו שינה עם סיוטים עדיפה על חוסר שינה.
כשסיריוס התחיל לרעוד הרגש גבר על ההגיון.
רמוס ניער אותו בעדינות.
סיריוס התעורר והתיישב במיידית, מתנשף ורועד.
רמוס הצמיד את סיריוס אליו בחיבוק חזק.
"זה בסדר... הכל בסדר... אתה בסדר..." המשיך רמוס ללחוש עד שנשימותיו של סיריוס חזרו לקצב רגיל.
כנראה שהסיוט שלו היה יותר גרוע הלילה, כי במקום להתעורר הוא נרדם בזרועותיו של רמוס.
רמוס חייך לעצמו כשהביט בפניו השלוות של סיריוס, נדמה היה לו שלמרות הכל סיריוס רק הלך ונהיה צעיר יותר כל יום, הוא השתזף מהשעות הרבות בחוף הים והניצוץ השובב חזר לעיניו האפורות, שערו השחור וחיוכו הלבן גרמו לסיריוס להיראות כמו נסיך בשעות היום.
רק בלילה הוא סבל מהשלכות של 12 שנות גיהנום.
רמוס נאנח, הוא ידע מניסיון שיש צלקות שלא מחלימות אף פעם.
אבל עכשיו הם שוב ביחד, עכשיו יהיה יותר טוב.

....

"אין שום סיכוי שלא מצוטטים לנו עכשיו."
"אתה לא מעריך אותי מספיק מאלפוי."
"ממתי את קוראת לי מאלפוי?"
לילי הפסיקה לסרוק את התאים החשוכים במרתף וחזרה אל התא היחיד המואר, שם שכב דראקו על הרצפה למרות המזרן שנח מטר לידו.
כאב לה לראות אותו כל כך מובס, סימן אוכלי המוות עוד היה אדום ונפוח על ידו.
היא רצתה לחשוב שזה לא כאב לו אבל הסימן שלה עוד צרב והיא התקשתה להזיז את היד, וזה עוד היה כלום לעומת הכאב כשוולדמורט צרב אותו על ידה.
אבל עם כמה שהצטערה היא ידעה שזו הייתה ההחלטה הנכונה.
היא הסכימה לדרישות של וולדמורט, שהיא ודראקו יקבלו את הסימן, ושהיא תישאר במרתף כי מסתבר ששם כוחותיה מעומעמים.
דראקו מהר מאוד הכריז שהוא נשאר איתה, מה שהפתיע את נרקיסה והרגיז את לוציוס. גם לילי הופתעה, זה היה הדבר הראשון שאמר מאז הגיעו לאחוזה.
האמת שהוקל לה, היא הייתה משתעממת למוות.
המרתף אומנם עימעם את הכוחות שלה אבל לא מספיק, בניגוד למה שסיפרה לסיריוס ולופין היא למדה לשלוט בכוחותיה בשבועיים האחרונים ודאגה לכך שלה ולדראקו יהיה פרטיות.
היא אומנם רצתה לתת לוולדמורט את ההרגשה שהוא יכול לשלוט בה אבל עד לרמה מסוימת.
היא התיישבה ליד דראקו.
"מה שאלת?"
הוא הזיז את הזרוע האדומה מעיניו.
"קראת לי מאלפוי."
לילי גיחכה.
"כן, טוב, זה די כיף."
הוא גילגל עיניים אבל חייך.
"אז מה התוכנית?" שאל לאחר כמה דקות.
לילי נאנחה, היא נשכבה והניחה את ידיה מתחת לראשה.
"האמת... אין לי מושג."
דראקו הביט בה בדאגה. הדבר היחיד שסיפרה לו זה שהיא תשתף פעולה עם וולדמורט ותמצא דרך להפיל אותו מבפנים.
דראקו התעקש לבוא איתה. בסופו של דבר היא הסכימה והרגישה אנוכית יותר מאי פעם.
אבל כרגע, במרתף, מוקפת באויבים, לא יודעת אם הוריה חיים או מתים, לילי הרגישה אבודה, אבל היא הרגישה ככה במשך כל חייה. טוב, אולי לא בחודשים האחרונים.
"דראקו?"
הוא הרים גבות בתהייה.
היא הרגישה מועקה והתקשתה לבלוע, היא מיהרה למצמץ ולהדחיק את הדמעות.
"מישהו נהרג פעם בגללי." היא לחשה, לא הייתה סיבה לכך שתספר לו עכשיו, אבל גם לא היה זמן יותר טוב מזה.
'נהרג' לא הייתה הדרך הנכונה להגיד את זה, אבל דרך קלה יותר מלהודות שהיא רוצחת.
דראקו נראה מבולבל, "על מה את מדברת."
היא הסתובבה אליו, נשכבת על הצד. לילי סיפרה לו על התיאוריה של סיריוס, שהסיבה שלוציוס 'אימץ' אותה הייתה בגלל שהקללה סוף סוף הגיעה והאירוע גרם למנהלת הפנימייה לדווח ללוציוס וזה החליט שהיא יכולה להיות להיות לו לעזר.
דראקו נראה כועס אבל לא מופתע, הוא הכיר את אבא שלו.
לילי המשיכה, "זה קרה כשהמנהלת הביאה לכל הילדים מטאטים מעופפים, והביאה מישהו שילמד קווידיץ', דבר שגם סקיבים יכולים לשחק."
דראקו הנהן, זה גם הזכיר ללילי כמה הוא השתנה, הוא לא העיר שום הערה על סקיבים, ורק הקשיב בריכוז מלא.
"רגע, אז זה למה לא רצית לעלות על המטאטא." אמר דראקו, עיניו קדרו כשהינהנה. "סליחה שגרמתי לך לעלות." אמר. היא נדה בראשה, "עשית לי טובה גדולה." אמרה והמשיכה את הסיפור.
"קלטתי את זה מהר מאוד, כבר ראית שאני די טובה בזה." דראקו חייך, "השחקנית הכי טובה שראיתי."
היא גילגלה עיניים אבל חייכה, לוציוס צדק במשהו אחד, הם באמת נהיו כמו אחים בסופו של דבר, טוב, יותר מסתם אחים, היה לה הרבה כבוד אליו והוא אליה.
"בכל מקרה," המשיכה, "עשינו גם תחרויות יחידים בכל התפקידים, וגם בקבוצות. ניצחתי בכל התחרויות," לילי הרגישה קצת לא נעים להשוויץ ככה, אבל דראקו רק הנהן כאילו זה מובן מאליו שניצחה. "ובוא נגיד שזה קצת עיצבן את שאר הילדים, אני לא מאשימה אותם, הם גם ככה קינאו שלי יש כוחות ולהם לא, אבל אחד הילדים ממש התעצבן וחשב שאני משתמשת בקסם כדי לנצח. אני לא זוכרת כל כך מה קרה מפה אבל המנהלת סיפרה לי אחר כך שהריב הוביל לזה שהוא דחף אותי מהמטאטא, ואז קרה לי מה שקרה ברכבת, רק לא כלפי סוהרסן אלא ילד בן 12, ובגלל שלא היה לי שרביט לנווט איתו את הכוח, זה היה כמו מין פיצוץ. אז לא רק שהוא מת, היו עוד ילדים שנפגעו קשה." היא אמרה את הדברים בשקט ובטון מרוחק. נמאס לה מאשמה. זה לא היה הזמן לרגשות.
"לא ידעתי מה קרה אז אבל שנאתי את הקללה הזאת, ועכשיו אני יכולה לשלוט בה, אז אני עומדת לעשות כל מה שאני יכולה כדי שזה יהיה שווה את זה.
חוץ מזה שאם אני יכולה להרוג בן אדם בטעות, רק דמיין מה אני יכולה לעשות בכוונה."
דראקו חייך, "אני בטוח שמה שזה לא יהיה, זה יגרום לוולדמורט להתחרט על שאי פעם שמע עלייך."
לילי חייכה גם היא, זו הייתה ההחלטה הנכונה לספר לו, אחרים היו מזדעזים מהסיפור, אבל הוא סמך עליה כאילו ידע בכל ליבו שזו לא סיבה לפחד ממנה.
היא תהתה איך פרד היה מגיב, אבל מהר מאוד אילצה את עצמה לשכוח את זה. לשכוח ממנו. לפחות עכשיו.
כמו שכבר אמרה, זה לא הזמן לרגשות.

....

לפני 13 שנה:

הרוח הקרירה הכתה בו בגסות כשצלע מהר ככל שיכל בלי לפגוע ברגלו עוד יותר.
הסמטה הצרה והאפלולית גרמה לו לחייך באירוניה למרות הכאב , אימו הייתה משתגעת אם ידעה שכאן חי הבן המפונק לשעבר שלה.
לאחר דקות ספורות, הוא נקש על דלת עץ ישנה.
לאחר כמה מבחני זיהוי הדלת נפתחה ונסגרה בטריקה אחרי שנכנס אל הבית.
חבר הילדות שלו מסלית'רין, לאו, קידם את פניו.
הוא הכיר את לאו עוד מלפני הוגוורטס, הוריהם היו חברים טובים.
שניהם  די הלכו בדרך הוריהם והצטרפו לאוכלי המוות כצפוי מהם.
לאו היה הראשון שהתחיל לשנות את דעתו, לאט לאט השניים הסכימו שזה לא נכון, הם לא ימותו בשביל זה, הם ימותו כדי לעצור את זה.
מליסה, כמובן, הייתה מנהיגת השלישייה, היא הבינה את זה עוד הרבה לפניהם.
כשהיו בהוגוורטס לאו היה האהוב על הבנות, גבוה, שיער בלונדיני מבולגן, עיניים ירוקות, חיוך צחור שיניים.
הוא היה חכם אך ערמומי, ג'נטלמן מטבעו אך עושה צרות רציני.
תמיד היה לו חיוך על הפנים ואנרגיה בלתי נגמרת.
הבחור שפתח לרגולוס את הדלת אומנם עוד היה נאה אבל הניצוץ השובב בעיניו הוחלף בעייפות, עיניו הירוקות נראו כמו זכוכיות שבורות, קמט דאגה נגלה כמו צלקת על פניו.
הקמט נהיה עמוק הרבה יותר כשלאו הבחין במצבו של רגולוס.
פיו נפתח ונסגר, אבל רגולוס כבר לא שמע, החדר הסתובב והכל החשיך.