ליליאן בלק-מאלפוי

כשהעבר משתלב

ה.כ. קודם כל שכחתי להתייחס לחזרה של וולדמורט כמו שצריך. אז בקיצור אני עושה כמה שינויים כדי שהעלילה תהיה יותר מעניינת. וולדמורט הצליח לחזור בכוחות עצמו. וכל הסיפור עם קריצ'ר קצת משתנה, תבינו בהמשך הפרק.

"סיריוס!!! רמוס!!! יש לנו בעיה!!!"
השעה הייתה 4 בבוקר, אבל זה לא עצר את הארי מלהתפרץ בצעקות לחדר של השניים.
הארי חיכה כמה שניות כדי שיוכלו להתאפס.
"מה קרה?" שאל רמוס שכבר קם על רגליו.
סיריוס שהתעורר מעוד סיוט עוד היה מטושטש והתיישב באיטיות.
"לילי! היא שיקרה לנו! אני לא יודע איך! אבל הטיול אל לוציוס לא היה מתוכנן, אפילו לא דיברנו על זה, אם כבר אין שום היגיון בזה שהיא תרצה ללכת או שתסכימו לה! היא השתמשה בקללה ושיבשה לנו את המוח או משהו, אני לא יודע, אבל היא ודראקו כנראה מתכננים משהו נגד וולדמורט. אני לא יודע איך אני היחיד שהבין את זה, אולי הקשר שלי לוולדמורט או שהיא רצתה שאני אגלה..."
הארי לקח נשימה ונחת על הכורסא, הוא היה מותש וכאב לו הראש, אבל הוא דאג מדי לליליאן בשביל שיוכל לישון.
הוא לא הבין את התוכנית שלה אבל לא האמין שהיא תצליח לבדה, ודראקו לא היווה שינוי גדול.
רמוס וסיריוס בהו בו.
רמוס כיחכח בגרונו, "אני... רגע, מה?"
הארי נשם עמוק והסביר שוב באיטיות, כשסיים סיריוס היה מוכן להרוג מישהו והמוח של רמוס כבר רץ כמה עשרות קילומטרים קדימה.
רמוס ניגש לסיריוס והרגיע אותו במבט נחוש. הם התלחששו אבל הארי היה עייף מכדי להקשיב, התחושה הזאת שמשהו לא כשורה הייתה איתו כבר שלושה ימים, מאז שלילי עזבה.
הוא היה על שעות שינה ספורות.
סיריוס ניגש להארי.
הוא ראה את העייפות בבן הסנדקות שלו והאחריות השתלטה עליו.
"הארי, אנחנו נטפל בזה, אני מבטיח. אסור לך לספר לאחרים, ואתה לא יכול לבוא איתנו. אנחנו נלך ליצור קשר עם דמבלדור.
לילי תהיה בסדר, אנחנו נחזור עד הבוקר.
לך לישון."
הארי רצה לסרב, אבל הוא סמך על סיריוס, עיניו כמעט נעצמו בניגוד לרצונו.
הוא הנהן.
סיריוס דחף אותו בעדינות לעבר המיטה וכיסה אותו בשמיכה.
הוא שמע את רמוס ממלמל:"הוא כל כך דומה לג'יימס."
והשינה השתלטה עליו.

...

לפני 13 שנה:
רגולוס התעורר באיטיות, לקח לו כמה שניות להתמקד.
רגלו כבר לא בערה בכאב, אבל הוא עוד היה מטושטש.
לצדו במיטה שכבה מליסה ישנה, ומכורבלת בידיה ישנה ליליאן.
הוא הביט בשתיים למשך כמה דקות, נזכר בסיבה שהוא עדיין כאן, בעתיד שהוא מקווה שיהיה להם.
השעה הייתה 4 בבוקר, הוא קם בזהירות.
לאו ומליסה עשו עבודה מעולה, הוא צלע קלות לחדר של לאו, אבל העריך שעד מחר גם הצליעה תעלם.
דלת העץ הייתה פתוחה קמעה, הוא דפק וקולו העייף של לאו קרא לו להיכנס.
החדר של לאו היה רק בקושי חדר שינה, המיטה נדחקה לפינה ואיתה כורסא קטנה.
החדר היה מלא ניירות, אל הקירות הוצמדו מפות, כרזות וכתבות מעיתונים וביניהם עשרות אם לא מאות פתקים קטנים שלאו ורגולוס כתבו, רשימת  שמות, מקומות מחבוא, אוכלי המוות וקרבתם לוולדמורט. אלפי שבבי מידע שמצאו פה ושם וניסו לחבר לתמונה אחת גדולה.
על השולחן הגדול באמצע החדר שעליו נשען לאו היו כל המידע והתוכניות הקשורות להורקרוקסים.
צלחת קטנה ועליה סנדוויץ' חצי אכול עמדה נשכחת בקצה השולחן, מליסה כנראה לא עזבה עד שלאו אכל משהו. רגולוס ספר לפחות שישה ספלי קפה ואחד בידיו הרועדות של לאו.
הוא הניח את הכוס וחיוך עלה על פניו העייפות. "איך אתה?" שאל.
רגולוס חייך, הוא ידע שחברו מת לדעת מה קרה במשימה.
"אני בסדר, הצלחתי לגלות את המיקום של ההורקרוקס הראשון."
אור ניצת בעיניו של לאו. רגולוס הושיט לו דף מקומט.
"הספל של הפלפאף?"
רגולוס הנהן.
"חקרתי את בלטריקס, היא כמובן תשכח הכל כשתתעורר, הצלחתי להגניב לה את השיקוי למשקה אבל היא כנראה שמה לב שמשהו לא בסדר, את השרביט שלה כבר לקחתי, היא הצליחה לחתוך אותי ברגל לפני שנרדמה."
לאו הנהן וחזר לבהות בדפים על שולחנו, "בסדר, צריך רק לחשוב איך נכנסים לכספת."
רגולוס נאנח.
"לאו?"
"אה?"
"זה יכול לחכות, אתה צריך לישון. אפילו אם קסם אתה לא תחזיק מעמד בקצב הזה."
מאז שבת הזוג של לאו, מילי, נחטפה והוחזקה בשבי על היותה בוצדמית, הוא בקושי ישן או אכל, וגם אז עשה זאת כדי לא להדאיג את מליסה.
לאו לא ענה, הוא התחיל לדפדף באחד מספרי השיקויים.
"לאו!"
לאו נאנח והסתובב, "רג, אם אני אפסיק, אני אשתגע. אני לא יכול לישון כשהיא שם ועוברת- מי יודע מה! יכול להיות שאתה צודק, אבל כל מי שחשוב לך נמצא פה. היית מסוגל לישון אם מליסה הייתה בידיים שלהם?"
רגולוס לא השפיל מבט. "לא, לא הייתי מסוגל. אבל אם היית במקומי, יכולת לשבת בחיבוק ידיים כשאני כמעט מתמוטט? חוץ מזה, אתה מבין שאתה רק פוגע בה יותר? כשאתה עייף המוח שלך לא עובד טוב, הקסמים שלך יהיו חלשים ולא תוכל לחשוב בהיגיון. ואם בסוף, בגלל שלא ישנת, לא תהיה חזק מספיק כדי להציל אותה? המוות שלה יהיה עליך.
תראה, כשאתה תישן אני יעבוד על זה, עוד מעט מליסה תקום ותצטרף אליי.
במצב הזה אתה לא תעזור לנו."
לאו השפיל את עיניו, הם דמו לזכוכיות שבורות. הוא רצה להתווכח, ידיו הכווצות לאגרופים העידו על כך, הוא שיחק עם טבעת הנישואים, הוא ומילי כבר היו מאורסים. רגולוס הניח שהוא נזכר במשהו שמילי אמרה לו, כנראה שיזכור לשמור על עצמו כי הוא הנהן לבסוף וכשל אל המיטה ברגליים רועדות.
הוא כיסה את עצמו בשמיכה העבה והביט בתמונה של מילי על השידה.
רגולוס העמיד פנים שהוא לא שם לב לדמעות הזולגות על פניו.
"אני בדרך... רק עוד קצת..." שמע את לאו ממלמל, לאחר מכן נשימותיו נעשו קצובות. הוא נרדם ושקע אל סיוט.
רגולוס צפה בדאגה בלאו הרועד וזע, בפניו שנמלאו כאב.
אבל הוא היה זקוק לשינה, רגולוס הכריח את עצמו להתמקד.
הוא תהה למה לא סיפר את האמת, לפחות לא במלואה.
הוא השיג את המידע על הספל מבלטריקס, אבל הפציעה לא משם והורקרוקס אחד שכן בכיסו.
הוא לא סיפר על קריצ'ר, איך במזל התשובה הגיעה ישר אליו, על המערה, על איך קריצ'ר הקריב את חייו כדי שרגולוס יוכל להינצל.
הסיבה כנראה הייתה שלא היה לו מושג איך להרוס את ההורקרוקס, הוא יצטרך למצוא דרך. הוא יספר למליסה, אבל לאו לא יכול לדעת. חברו נאחז בשברים של תקווה.
אם כל זה יהיה לשווא הוא לא יצליח להמשיך.
רגולוס ומליסה חשדו שמילי כבר לא בחיים, את כל השאר הרגו, לא הייתה סיבה שהיא תינצל. אבל לאו לא נתן לעצמו לחשוב על זה.
רגולוס פתח את ספר השיקויים והתחיל לדפדף. קצה קצהו של רעיון עלה במוחו.

...

13 שנה לאחר מכן:
"מה זאת אומרת אין לך מושג לאן הם נעלמו?!" סינן לוציוס.
"אממ.. טוב, מבחינה טכנית זה אומר שאין במוחי את פיסת המידע שאתה מחפש-"
בלטריקס קטעה אותה בסטירה מצלצלת, לילי הרגישה שלחייה עולה באש, אבל שמרה על פני פוקר ונתנה בבלטריקס מבט רצחני.
עד לפני כמה שעות אף אחד לא היה מעז להרים עליה יד, אבל כשהאסירים שהושלכו למרתף אתמול נעלמו בפתאומיות, וולדמורט החליט שהיא חצתה את הגבול. האסירים היו קבוצת קוסמים שפעלו לשלום ואחדות בין המוגלגים לקוסמים. זה לא מצא חן בעיני אוכלי המוות.
הגעתם הייתה שינוי מעודד בתוכנית.
בימים האחרונים היא שמרה על כוחותיה ברמה נמוכה ככה שוולדמורט יישכח מה כוחה האמיתי וגאוותו תחזור.
כמו שציפתה, ברגע שנודע על היעדרות האסירים, וולדמורט ציווה לכבול אותה ואת דראקו לצורך חקירה. האסירים לא באמת היו חשובים, אבל וולדמורט חיפש כל תירוץ להזכיר לה מי השולט.
הם הושבו על ברכיהם בסלון, מול וולדמורט היושב על כיסא מפואר, ושאר אוכלי המוות הצופים בשמחה לאיד מפינות החדר. לוציוס ובלטריקס מונו לחוקרים הראשיים.
לוציוס שלא רצה לחקור את בנו, מיקד את תשומת ליבו בלילי, בלטריקס אפילו עוד לא הוציאה את הסכין אבל הסטירה הייתה סימן טוב.
לילי ידעה שהם לא יפגעו בדראקו, היא לא שיתפה אותו בכל התוכנית, הוא לא היה מסכים אם ידע שזה מצריך מלילי לעמוד בקללת קרושיוס, רק אז וולדמורט יחשוב שהיא חלשה מספיק כדי שידבר איתה בלי להיזהר.
עיניו של דראקו בהו בבלטריקס בשנאה, הוא לא יכל לדבר אבל לילי ידעה שהכין אוצר של עלבונות לדודתו היקרה.
לילי גיחכה. "באמת ציפיתם שלא אשחרר אותם?! שהמרתף באמת יחסום את הכוחות שלי?" היא צחקה והישירה מבט אוהד אל בלטריקס. "אוי בלה, בלה, בלה, מסכנוני שאת.
אהובך הנחש התעצבן? כמה חבל." לילי הוסיפה הינד ראש דרמטי כי למה לא?
בלטריקס רעדה מכעס. אוכלי המוות נעו במקומם, חלקם מחייכים בציפיה להתקפה של בלטריקס. אפילו לוציוס נראה המום.
לילי הישירה מבט לוולדמורט, הוא נראה משועמם, כאילו צפה בהצגת ילדים. היא החליטה לשנות אסטרטגיה.
"אנחנו צריכים לדבר." אמרה. האוויר סביבה הבליח. לילי החזירה מבט לבלטריקס וזאת התחילה לרעוד, עיניה הפכו שחורות. לוציוס נרתע ולילי העבירה את מבטה אליו. עשן שחור עטף אותו והעיף אותו אחורה. לילי לא רצתה לפגוע בלוציוס מול דראקו אז דאגה שינחת על אחת הספות, קשור בחבלי ערפל.
היא שיחררה את עצמה ואת דראקו מהשלשלאות ונעמדה, עושה צורות בעשן עם אצבעותיה.
וולדמורט הרים גבה.
אוכלי המוות התחילו לצעוד לעברה בהיסוס, היא נקשה באצבעות. תוך כמה שניות כולם שכבו מעולפים על הרצפה חוץ מנרקיסה שעמדה המומה בלי לזוז. בלטריקס שעמדה רועדת עם עשן זולג מעיניה. ולוציוס הקשור לספה.
דראקו הביט בה נדהם ואז התעשת, "זה לא היה חלק מהתוכנית." אמר אבל לא נשמע כעוס.
"כן, טוב. השתעממתי."
וולדמורט נעמד, מנסה לשמור על פני פוקר. השנאה קרנה מעיניו.
נגיני מלחששת סביב צווארו.
לילי חייכה.
"אוקי, טומי. בוא נדבר קצת על הורקרוקסים."
....

"הארי! הארי תתעורר!"
הארי פקח את עיניו במאמץ, מבטו נתקל בפרצוף מלא נמשים.
לקח לו כמה שניות להבין מי זה מהאחים וויזלי.
זה לא היה רון ולג'ורג' היה שיער קצוץ עכשיו.
"פרד? מה קרה?"
"הארי, איפה לילי?"
הארי היסס, "היא.. נו אתה יודע, אצל מאלפוי."
"למה?"
"אמ.. מה זאת אומרת למה?"
"למה היא שם? למה כולם מתנהגים כאילו הכל בסדר? ואיפה סיריוס ורמוס?"
פרד נראה כל כך אבוד שהארי לא הצליח לשקר.
בכל מקרה הוא ישן מספיק.
ואם כמה שרצה, הוא לא הצליח לא לדאוג.
הארי נאנח, "תעיר את השאר, ואני אסביר הכל.'