חלום המשאלות חלק 2

פגישה חוזרת

היה נעים להכיר אתכם

כרגע ישבתי על ברכי עם ידיים הברכיים כאילו אני בעונש, שערי היה מבולגן ופרוע כאילו הלכתי קרב עם מטאטא מה שבאמת קרה למרבה הצער, אמא שלי התנסה מעלי עם המטאטא, ומוריה אחותי הייתה בספא מנסה למנוע ציחקוקים.

נשבעתי להרוג אותה מאוחר יותר.

״נו אני מחכה לתשובה״ אמא שלי רקעה ברגלה עצבנית

התכווצתי ״אממ נו...״ מלמלתי מנסה לצאת מי זה, אבל לרוע המזל מבט בוהק ממנה מסר לי לא לנסות את מזלי וללכת על האמת, לגמתי ״הןא חבר שלי?״ אמרתי אבל בסוף קולי עלה וזה יצאה יוצר כמו שאלה.

אמא שלי מצמצה פעם אחד מנסה להכיל את מה שאמרתי ואז במקום להינזף היא פרצה בחיוך, מחכה כפיים היא אמרה נרגשת ״אוו אז למה לא אמרת?!״ היא הריעה, עכשיו היה תורי למצמץ ״למה לא אמרת? הייתי משמינה אותו לארוחת ערב, תזמיני אותו מחר לארוחת ערב״ היא אמרה או יותר נכון קבעה

מוריה ישר הריעה לשמע הרעיון, הילדה השטנית הזאת.

בסופו של דבר יצאתי מי זה בחיים, קמתי באנחה ועליתי לחדרי ״הלכתי לישון אני גמורה״ אמרתי, שמעתי את אמא שלי ואמרת למוריה ללכת לישון גם כי מאוחר.

לאחר מקלחת טובה, התלבשתי ונכנסתי לישון, לצערי קמתי באמצע הלילה עם פה וגרון יבש ״מים״ מלמלתי לעצמי בזומבי, שהגעתי למקרר פתחתי אותו והוצאתי מים קרים מתענגת על תחושת הרטובה בגרוני, לאחר שסיימתי לשתות הכנסתי את הבקבוק למקרר ובאתי לסגור אותו רק בשביל להיעצר ׳היא לא תהיה מאחורי המקרר שוב ע״פ הבובה נכון?׳ ממש לא חשק לי לקבל התקף לב שוב רק בגלל שלמוריה היה פיפי, סגרתי את בדלת לאט בחשש, ונא חצי בהקלה שלא ראיתי אותה שם, הסתובבתי רק בשביל לצווח שראיתי את

אמא שלי מביטה בי בזומבי ״מה יש לך צועקת באמצע הלילה״ היא מלמלה והורידה אותי בשביל לשתות גם

לבינתיים אני שמתי יד על ליבי כי הייתי באמצע לחטוף התקף מזויין ״אלוהים הבית הזה יכול לשחק בסרט אימה עם כל השיט הזה״ מלמלתי, יש מצב שאני יקבל שערות לבנות בקצב הזה

עליתי לחדר שלי בתקווה להירדם לאחר בהתקף לב למזלי הצלחתי.

~דלג זמן~

קמתי מהמיטה גמורה מעייפות כמו בכל בוקר, אני באמת לא טיפוס של בוקר, פיהקתי והתחלתי לעשות את דרכי לשירותים, מתארגנת יום.

לאחר שסיימתי הכול הייתי מחוץ לבית עם מוריה לידי ״אנחנו יוצאות״ מוריה אמרה ומשכה בידי.

״אני באה אני באה״ פיהקתי, נגררת אחריה בחוסר חן לבית ספר שלה, לצערי הייתי צריכה לקחת אותה לבית ספר, מזל רע. ואז עצרתי שנזכרתי במשהו ״שחושבים על זה... איך אמא גילתה על התמונה״ נעצתי במוריה מבט זועם.

מוריה ישר התכווצה חשבה בטח ששכחתי מהעניין ״אממ נו..״ היא זזה מרגל לרגל סימן לעצבנות שלה ״אממ בטעות שכחתי את התמונה פתוחה?״ היא ניסתה להתיחמק

נשמתי עמוק מנסה להרגיע את עצביי ״מוריה את..״ באתי להתנפל עלייה

אבל היא ישר קלטה את זה וברחה לבית הספר שלה ״תראי מה השעה חייבת לזוז!!״ היא צעקה.

לא וויתרתי לה רדפתי אחריה אבל הילדה הקטנה זריזה על רגליה.
לבסוף נפלתי ישר על הפרצוף, לאזעזל.

הרמתי את ראשי והרצפה והתיישבתי בזעף ונעצתי ברצפה מבט זועם ״זה הופכת לזוגיות מתעללת אני רוצה להתגרש״ רטנתי לרצפה. קלטתי שקיבלתי שיפשוף ברגלי ״יופי נהדר״ קמתי מהרצפה מנקה אחרי את הלכלוך.

״מה את עושה שם?״ שמעתי קול

הרמתי את מבטי וראיתי את לא אחר מבעלי לעתיד ״יו״ הרמתי שתי אצבעות לשלום, הוא נאנח והציע את ידו לעזרה, מה שכמובן לקחתי חיוך, קמתי על רגלי ״בדרך לבית הספר?״ שאלתי

הוא הנהן והתחיל ללכת, מצמצתי שנמשכתי ושמתי לב שהוא לא שיחרר את ידי, הסמקתי אדום שקלטתי שאנחנו הולכים יד ביד ׳היד שלו חמימה׳ לא יכולתי שלא לחשוב.

וככה הלכנו בשתיקה די מביכה עד שהגענו לבית הספר, שנכנסתי לכיתה שמעתי שריקה שלא הגיע אחרת מרוני ״משהי מתלהבת״ היא צחקה על זה שאני אדומה מי זה שהחזקתי איתו ידיים.

רועי הלך לידה וזרם איצה בהתגרות עלי ״דיי שחררי את הילדה זה חבר ראשון שלה״ הוא חייך בתמימות

קמטתי פנים ״אוי שתקו״ רטנתי והתיישבתי במושבי

למזלי היה צילצל כך שהם הפסיקו להתגרות בי, שמתי את הראש על השולחן שהמורה התחילה ללמד היסטוריה, פיהקתי והורדתי את ראשי לשיפוטך שעל רגלי רק בשביל להיתקל בעור חלק, מצמצתי בטימטום ׳רגע לא היה לי שם שיפשוף?׳ שאלתי את עצמי בחשד, נערתי את ראשי והרגשתי את העייפות מדביקה אותי פיהקתי פעם נוספת ונסחפתי לשינה.

עמדתי שוב במים שחורים ירוקים, הרמתי את מבטי ״שוב המקום הזה?״ מלמלתי בעצב, המקום הזה מזכיר לי את סאקורה וקארמה.

״היי מה זה אמור להביעה?! אני חייב פה את יודעת״ שמעתי פתאום קול מוכר מאחורי.

עצרתי את הנשימה שלי והסתובבתי למראה מאוד מוכר, שם ממש עמדה לה סאקןרה שערה הגלי התנדנד ברוח שלא הייתה קיימת וענייה הכחולות נעצו בי מבט זועף.

״חייה פה? את פורצת לפה את יודעת, אני זה שחיי פה״ שמעתי קול עמוק וזועף

הרמתי את מבטי ומאחורי סאקורה התנשא לו שועל אדום כתום בעל תשעה זנבות חיוכו התגבר שהוא הסתכל עליי, ברעש של נשיפה, הסתכלתי כרגע על צורתו האנושי עניו האדומות נצצו בשימחה וחיוכו הפך למתגרה, זנבותיו התנגדו מאחוריו.

סאקורה נעצה בן מבט זועם אבל התעלמה ממנו לטובתי היא הסתכלה עלי וחייכה חיוך גדול ״יו, עבר זמן אה שירה״ היא גיחכה

הרגשתי אל דמעותיו זולגות להם בחופשיות על הלחי ״סאקורה, קארמה״ מלמלתי ושמעתי את חוסר אמון בקולי.

~סוף~