בהוספיס לילדים יש ריח של אנטיביוטיקה. הניחוח הזה מוכר עבור הקירות הלבנים הללו, אבל לא עבור הילדים להם המקום הזה מיועד.
כאן מתחילה החרדה.
"שום דבר לא יציל אותה."
ג'ונגקוק זוכר את המשפט הזה טוב מאוד. באותו יום הרופא המטפל ביקש לדבר איתו לבד. הוא הושיב אותו, הסתכל עליו במבט שמדבר בשם עצמו והרופא לא היה צריך להגות צליל, כי ג'ונגקוק כבר הבין הכל לבד.
הוא מחזיק את היד הקטנה שלה, הולך איתה במסדרון אחרי האחות שלוקחת אותם לחדרה שילווה אותה בזמנה האחרון. ג'ונגקוק לא רוצה להגדיר את הזמן הזה בשעות, ימים או חודשים. הוא לא רוצה לחשוב על כמה עוד נשאר ויודע שאם זה היה ביכולתיו אז היה עושה הכל בשביל לעצור את השעון, אבל זה לא אפשרי, ולכן כל מה שנשאר לו זה להתעלם מכל שנייה שעוברת. להכחיש.
בידו השנייה הוא גורר מזוודה עם דברים הכרחיים לנוחיותה. שניהם לבושים בבגדים חמים שמתאימים לערבי אוקטובר הקרים, רק שג'ונגקוק כולו עטוף בשחור והיא לעומתו נוצצת בצבעים בהירים.
"ממש כאן, חדר 13." מסתובבת האחות בחיוך, מורה על החדר לצידו היא עומדת. יש לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים שלא משתלבים בכלל עם שינייה הלבנות. רואים על פניה שהיא אוהבת את עבודתה למרות כל הקשיים בה. ג'ונגקוק מעריך אנשים כמוהה. הוא מציץ פנימה, רואה קירות לבנים מקושטים בציורים של בלונים, מיטה בודדה ולצידה שידה, ארון, כיור ודלת המובילה לחדר שירותים קטן. "תיקחו את הערב בשביל להתמקם לנוחיותכם. מחר יום חדש. אם תרצו, יש פה פלייר עם הפעולות לחודש הקרוב."
ג'ונגקוק מודה לה בהנהון קצר והיא נפרדת מהם לשלום.
הוא מתחיל לסדר את הדברים על השידה. היא עולה על המיטה, מתחילה לשחק עם הכפתורים ולצחקק תוך כדי תזוזת המיטה. ג'ונגקוק מותח חיוך על השפתיים, מאלץ את עצמו להראות שימחה כל פעם שהיא מסתכלת עליו.
חיי הנעורים הגועשים גרמו לו לעשות שלל טעויות. בין היתר: להציע נישואין למישהי אותה מכיר בקושי שלושה חודשים ולהאמין שזאת מי שהוא צריך, שאיתה הוא יכול לבנות עתיד. מפה לשם, היא נכנסה להריון וככה בגיל 23 ג'ונגקוק הפך לאבא.
היום, כשהוא נושק לגיל ה30, הוא לא מתחרט. כמובן שהנישואין, הבגידות והגירושים לא היו חוויה טובה במיוחד והשאירו בעיקר צלקות קטנות על הלב, והאישה שבחר הסתברה כבין הנוראיות שהכיר בחייו והעתיד שדמיין לעצמו איתה היה מטופש מלכתחילה, אבל כל זה הוביל אל דבר אחד: לידת ביתו.
ביול, שהייתה אמורה להתחיל את כיתה א' השנה, היא הניצוץ בחשכה, אבל עכשיו החשכה מנסה לבלוע גם אותה.
"אבא," היא קוראת בחיוך. "אנחנו נשאר לישון כאן?" ג'ונגקוק מהנהן. "למה? חשבתי שנלך הביתה." המילים שלה צורבות את הלב. הן כה תמימות, אבל כל כך מכאיבות.
YOU ARE READING
I'm Not Yours // KookV
Fanfic"יש אנשים שרוצים לעשות טוב לחלש מהם ויש כאלו שמנחם אותם לראות מישהו שסובל יותר מהם. אני צופה בילדים מתים כל יום, ג'ונגקוק, ואני עושה זאת מבחירה. תגיד לי, לאיזה סוג אתה חושב שאני משתייך?"
