I'm Not Yours // KookV

פרק 10 - הידיים שלו

♫ Kevin Pelkin - Music ♫

טאהיונג חזר להוספיס כמה ימים לאחר מכן. עשרות ילדים רצו לחבק אותו בשמחה טהורה על פניהם וגעגוע כה מתוק, וג'ונגקוק היה רוצה לעמוד ולהסתכל על התמונה הזאת מהצד, אבל לא יכול. הוא לא מסוגל. טאהיונג מחייך אל כל הילדים הללו, מחבק כל אחד ואחד מהם, כאילו ולא לקח הבוקר איזה שורה. הפנים שלו מגולחות, הוא מקולח, מסודר, ואי אפשר לדמיין שמישהו כמוהו יכול לעשות משהו כזה עם עצמו, אבל ג'ונגקוק יודע היטב מה טאהיונג עושה עם עצמו. הוא יודע איזה חיים הוא חיי עכשיו.

ג'ונגקוק יושב על הכיסא בלובי עם הבת שלו על הברכיים שמשחקת באיזה צעצוע ומתעסק במחשבות של עצמו בעודו מסתכל לכל כיוון, רק לא על טאהיונג. הוא גם מניח שטאהיונג לא מסתכל עליו. לא אחרי מה שנאמר.

אתה באת לפה לא בשביל לראות את הנרקומן הזה שעומד מולך ושחיי ממנת יתר למנת יתר, אלא את טאהיונג בן ה19, כי זה מי שהתאהבת בו ואליו אתה מתגעגע. הוא חסר לך עד היום ואני יודע שהיו לך ימים שרצית לפתוח ורידים מגעגוע אליו, אבל הוא מת, ג'ונגקוק. הילד הזה מת.

באותו יום לג'ונגקוק היה קשה לחזור לקצב חייו. הוא הבין שטאהיונג מנסה לנתק אותו מהמציאות הזאת, שעם כל הכבוד לעבר הגדוש שלהם, כל קשר שיש ביניהם בהווה הוא מקרי לחלוטין, והוא ניסה, באמת ניסה, אבל לא הצליח להפסיק לחשוב עליו. בגלל זה, בלילה, כשביול נרדמה על מיטתה, הוא לקח לידיו את הספר יער נורווגי שקנה בהוספיס והתחיל לקרוא. טאהיונג היה מעריץ גדול של הסופר הארוקי מורקרמי עוד מגיל צעיר. ג'ונגקוק זוכר איך שתמיד התרשם מאיך שידע לצטט אותו ולהסביר את הטקסטים שלו. הוא תמיד היה מוקסם מכך, והנה, בגיל 29, החליט לפתוח את הספר שלו לראשונה בחייו.

והקסם התפוגג. נעלם. הוא ידע את העלילה מטאהיונג, מאיך שהוא סיפר אותה בקולו הנמוך והעדין, מאיך שתיאר את הדמויות וצריך שהסביר כל פרט שג'ונגקוק לא הבין. על הדפים הלבנים לא היה לו את טאהיונג ופתאום הספר הכל כך צבעוני הפך לאפור.

כשהפעולה מתחילה ביולי מתיישבת על כיסא הילדים יחד עם החברים בני גילה וג'ונגקוק אומר לה שיהיה במרפסת אם היא צריכה אותו. ג'אמי, ששמה לב למצב רוחו המדוכדך, מתקרבת אל ביול ומתחילה להסביר לה מה צריך לעשות.

ג'ונגקוק יוצא למרפסת, אבל לא בשביל לעשן רחוק מילדים חולים, אלא בשביל לקחת אוויר לתוך הריאות שלו. ובשביל לא לראות את טאהיונג. גם לא בטעות. ואולי בשביל לחכות לו שיגיע. רק בטעות.

הוא חסר לך עד היום ואני יודע שהיו לך ימים שרצית לפתוח ורידים מגעגוע אליו, אבל הוא מת, ג'ונגקוק. הילד הזה מת.

טאהיונג ידע בדיוק מה הוא אומר. הוא לא בחר במטאפורות או זרק ניחושים לאוויר על פי החוויה האישית שלו. כנראה שרינה, שמסתבר שמרה על קשר עם טאהיונג לאורך שנים, סיפרה לו על התקופה הנוראית בחייו. מהרגע ההוא שטאהיונג בישר לו שהוא עוזב אותו עד לרגע בו הצליח לעמוד על הרגליים. ולקח לו זמן להתאפס על עצמו. זה לא צורם לג'ונגקוק שהיא סיפרה לו שזה כואב להבין שהוא תמיד ידע מה עובר עליו ומעולם לא שאל לשלומו. הוא לא התקשר, לא ביקש מרינה להעביר כלום, רק שלח שטרות על גבי שטרות ללא מילה אחת.