לרקוד עם זאבים

פרולוג

הוא נגע בי בעדינות, מעביר אצבעות ארוכות חמות על הלחיים שלי.

מצד אחד, פחדתי להמשיך. מצד שני, המגע החם שלו על העור שלי ריתק אותי.

הרמתי את העיניים כדי להסתכל עליו, מעבירה את מבטי מהיד השרירית שלו אל הפנים שלו, הוא נראה כמו אל יווני- שרירי עם לסתות משורטטות, כאילו אמן פיסל אותו.

אך מה שעצר את עיניי היה העיניים שלו- עיני ספיר כחולות ועמוקות כמו האוקיינוס, השיער השחור והקצר שלו נפל לו על הפנים וגרם לעיניים שלו לבלוט עוד יותר.

רציתי להרים יד כדי ללטף אותו, לראות שהדבר היפה שמולי באמת אמיתי אבל היססתי-

אני מכירה אותו כל כך טוב, מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל אני בעצם לא מכירה אותו בכלל, אפילו לא יודעת מה השם שלו או אם הוא באמת קיים.

כשהצלחתי לנתק ממנו את המבט הסתכלתי מסביב- הירח היה המקור אור היחיד מסביב, היינו בקרחת יער.

היער היה ריק, חוץ מאיתנו והאגם.

התקרבתי אל האגם, הדשא הרך מלטף את כפות רגליי היחפות, הריח של הצמחייה הרטובה מילא את האף שלי, זה הריח הכי אהוב עלי בעולם, פתאום הרגשתי רגועה.

הסתכלתי למטה, לראות את השתקפותי במים, הייתי עירומה לגמרי, רק השיער החום הארוך שלי נפל על שדיי וכיסה אותם.

צעדים כבדים נשמעו מאחורי, הרחתי אותו פתאום, מתוק ונעים, צמרמורת עברה לי בגוף בדיוק כשהוא נגע בי וליטף את מותניי.

״איפה את?״ הוא לחש ורעדתי.

זו הפעם הראשונה ששמעתי אותו מדבר.

הסתובבתי כדי להביט שוב בעיניו, לשאול עוד שאלות, אך במקום הגבר היפה והשרירי הופיע זאב שחור גדול.

הזאב התקרב, שיניו חשופות, צועד לאט ומתכנן את הצייד, לוכד את מבטי בעיני הקרח שלו.

אני לוקחת עוד צעד אחורה, עוד אחד ועוד אחד, פתאום הדשא הרך ביער הפך לקוצים ששרטו את רגליי והירח הגדול שפעם האיר הכל בבוהק כסוף נעלם.

איבדתי אחיזה, הקור הפתאומי הבהיל אותי- נפלתי למים, רק הכוכבים היו זכר למה שהיה פעם העולם שבחוץ.

׳זה בסדר׳ חשבתי לעצמי, אם למות אז לפחות אחרי ששמעתי את קולו, מחוספס, אך דואג, כואב אפילו.

לאן הוא נעלם? מאיפה הזאב הזה הופיע?

זה לא משנה, האוויר ברח לי לאט מהריאות, אבל הפסקתי להלחם לעלות למעלה, ולא נראה כאילו מישהו מתכוון להציל אותי.

פתאום הכול נהיה שחור.