לרקוד עם זאבים

פרק 14

אני לא מאמינה שלסיפור הזה יש מעל אלף קריאות, תודה רבה לכל מי שקורא ואוהב, אני נהנית לקרוא את התגובות שלכם מאוד ולראות שאתם אוהבים את הסיפור שלי, סליחה על הפערים בין פרק לפרק, מנסה לכתוב כמה שיותר כשמתאפשר אבל החיים נהיו עמוסים :)

נקודת המבט של סאמר

כשחזרתי להכרה הראש שלי פעם, מיד אחרי החבטה הכל נהיה שחור, הרגשתי כאילו משאית נכנסה בי, משהו עף לכיווני בעוצמה כזו והטיח אותי על הבלטות.

אורות הפלורסנט סינוורו אותי כשפתחתי את העיניים, איפה אני? איפה אמילי? לפני שניה הייתי במסיבה, עקבתי אחרי אמט, ואז הוא עזב ומשהו נכנס בי. הסמקתי כשחשבתי על אמט, הגבריות שלו כמעט והמיסה אותי.

התיישבתי על ספת העור השחורה ששכבתי עליה והסתכלתי על החדר הזר, זה נראה כמו משרד, השולחן הארוך שליד החלון היה מכוסה במסכי מחשב, יומנים ורשימות מטלות היו מפוזרים על השולחן, כמו מקדש לעשייה, על המדפים שבקיר היו תלויים פרסים, מי שהמשרד הזה שלו הוא אדם עסוק.

טפחתי לעצמי קצת על הלחיים כדי לעורר את עצמי, אני אתגנב החוצה ואחזור למסיבה, אף אחד לא יחשוד שנעלמתי בכלל, הסתכלתי על השעון בטלפון- שתיים בבוקר, החוורתי, אין כבר מסיבה להתגנב אליה, מה אם אני לבד בבניין? איך אני אצא? לאן אני אלך? אני מפחדת לחזור למלון ברגל בשעות האלה? הצג הראה 18 שיחות שלא נענו מאמילי, ועוד כמה מספרים, אלוהים ישמור היא תהרוג אותי.

פתאום משהו נע בזווית העין שלי, על הכורסה שלידי ישן גבר, לבוש בחליפה אפורה, השיער השחור התבלגן ונח מעל העיניים שלו, הפה שלו פתוח למחצה, אם לא הייתי מבועתת מזה שהוא חטף אותי הייתי חושבת שהוא נראה חמוד... ומוכר.

אני מזהה את התווי פנים האלה, התקרבתי אליו, הרגליים היחפות שלי על הרצפה הקרה במשרד, הוא הוריד לי את העקבים?

נעמדתי מולו בשקט, מנסה שלא להעיר אותו, השפתיים האלה, והאף החד, ברור שאני מזהה אותו, הוא לא עזב לי את החלומות בחודשים האחרונים, השתנקתי מההלם, והעיניים הכחולות שלו נפתחו ובהו בי.

״איך?״ שאלתי ״איך אתה אמיתי?״ ניערתי את הראש, זה לא באמת הוא, בטח פשוט קיבלתי מכה חזקה מדי בראש וזה הזעזוע מוח שלי.

הוא הסתכל עלי בהקלה ונפל מהספה לרצפה על הברכיים לידי, וחיבק לי את המותניים, ״אני לא מאמין שמצאתי אותך״ הוא מלמל שיכור אל תוך השמלה שלי.

בדרך כלל אם גבר שיכור זר היה מחבק אותי הייתי נרתעת, אבל משהו במגע שלו היה כל כך עדין ואיכפתי שנמסתי, העברתי יד בשיערות השחורות שלו, למרות החזות שלו כגבר גבוה וחזק הוא הרגיש לשניה כמו ילד קטן.

״ את מריחה כמו חורף״ הוא לחש, מועך אותי עוד יותר תחת ידיו, צחקתי.

״אתה מריח כמו וויסקי״ הודתי בחיוך, והוא הרים אלי את העיניים שלו, לא משחרר מהחיבוק המוזר שנתקענו בו באמצע המשרד, העיניים הכחולות שלו פילחו לי את הנשמה, אותן עיניים שרדפו לי את החלומות כל השנים האלה, איך שואלים מישהו למה הוא הופיע לי בחלומות?

״את יפה יותר במציאות״ הוא רטן כמו ילד קטן, במציאות? איפה הוא עוד ראה אותי? יכול להיות שהחלומות היו הדדיים? מחוברים יחדיו כמו בסרט? האם באמת זה הטיימינג לשאול את זה? מה כבר בחור שיכור יכול לומר?

״איזה משרד מרשים, מעניין של מי הוא״ ניסיתי להעביר את הנושא, פחדתי שאם אחפור מדי לעיניין החלומות אשתגע, או אראה בפניו כמו משוגעת.

״ שלי כמובן״ הקול השיכור שלו נהיה רציני פתאום, והוא הסתכל עלי בבלבול, כאילו הייתי אמורה לדעתי את זה, כאילו זה הכי מובן מאליו, אני אפילו לא יודעת את השם שלו! רגע, אני אפילו לא יודעת את השם שלו...

״ניסיתי לחזור הכי מוקדם שיכולתי...״ הוא המשיך במלמול השיכור שלו ״את התעלפת אבל הייתי צריך ללכת לנאום, פחדתי ששברתי אותך או משהו, ממש מתאים לי להרוג את המיועדת שלי ברגע שאני פוגש אותה, רציתי להישאר, אבל אמט התעקש שכולם מחכים לנאום שלי, אז השארתי את אחד מהשומרי ראש שלי לשמור עליך, פחדתי שתברחי, אבל את עדיין כאן, ועכשיו את ערה״ הוא הסתכל עלי בעיני עגל וציפה לתשובה שלי, כאילו משהו מזה היה מובן לי, מיועדת? נאום? למה שהוא ינאם?

״נאום? מי אתה?״

״אני אדם״ הוא חייך סמוק, ״איך את לא יודעת איך קוראים לי? אמט אמר שאת עובדת כאן עכשיו, שקוראים לך סאמר״

״אדם? למה אני אמורה לדעת איך קוראים לך? אף פעם לא ראיתי אותך?״

הוא שמט את הידיים שלו מלחבק את המותניים שלי ונעמד, מביט בי במבט רציני, פתאום מלהיות בחור סמוק ושיכור שמחבק אותי מלמטה ראיתי את כל הגובה שלו, הרגשתי כל כך קטנה כשהוא נעמד, שני מטר לפחות.

״איך את לא מכירה את מי שאת עובדת בשבילו? אני אדם קונרי, אני מנהל את אינסייט״