לרקוד עם זאבים

פרק 17

הרגשתי את הדממה מתפתלת סביבי, העיניים הירוקות של הבלונדינית חדרו את נשמתי, פרצוף כל כך כועס לא ראיתי מאודי, הרגשתי כאילו הכעס שלה יכול לשסף לי את הגרון, אבל גם הרגשתי את אדם נע באי נוחות מתחתי, משהו קורה.

אדם לקח נשימה עמוקה, ראיתי את העיניים הכחולות שלו הופכות לכהות מכעס, כמעט שחורות, אף פעם לא ראיתי עיניים משתנות ככה.

״דקוטה,״ הוא כמעט ירק את השם שלה בארס, הגב של הבלונדינית שמסתבר ששמה דקוטה הסתמר והזדקף, והיא התרחקה אחורה, בחוסר נוחות, כמעט פחד.

״איך את מכירה את סאמר?״ הוא שאל וחזר ללטף את השיער שלי, נראה שהליטוף הזה עורר בה מחדש כעס... או אולי קנאה? שיחקתי את המשחק ונתתי לעצמי להתערסל קצת יותר בין השרירים של אדם, מרגישה את פעימות הלב שלו מאיצות כנגד הגוף שלי, חייכתי לעברה בנינוחות- כאילו הרובה שלה לא מפחיד אותי.

״היא ניסתה לפרוץ מעבר לשער״ היא מלמלה, ״חשבתי שהיא איום אז ביקשתי ממנה להתרחק... אבל היא התעקשה לנסות לפרוץ אל תוך השטח של הלהקה אז איימתי לירות, הכל לפי הנהלים״ היא שיקרה במתיקות, עפעפה את הריסים הארוכים שלה ונשכה את השפתיים שלה בביישנות.

אם אני לא הייתי שם בעצמי אני הייתי מאמינה לה... היא נשמעה כל כך אמינה- לפחות לי, אבל נראה שהיא לא הייתה אמינה מספיק בשביל אדם.

״אבל היא אמרה לך שהיא מחפשת אותי, הראתה לך ציורים, סיפרה לך על חלומות דקוטה,״ הוא נשף החוצה מהאף, הרגשתי שזה לוקח את כל הכוח רצון שלו להישאר כל כך רגוע ומקצועי והערצתי אותו על זה, ״את יודעת שאני חיפשתי אותה דקוטה, ובמקום לקרוא לי את איימת על החיים של המיועדת שלי, את יודעת מה זה להרוג לונה של אלפא״ הוא חשף שיניים, לרגע חשבתי שהשיניים שהוא חשף היו... חדות... כמו של חיית טרף.

אלפא...? לונה...? מיועדת...? מה אלו המילים האלה, יש פה משהו מתחת לפני השטח שאני מפספסת, אבל נראה שכולם סביבי מבינים על מה הם מדברים כי היה אפשר לחתוך את המתח ביער בסכין.

דקוטה הסתכלה עליו בפחד, משהו בכוח שהוא הקרין נראה והכניע אותה, השפתיים שלה רועדות, ״לא מגיע לה להיות הלונה שלך, היא רק בת אנוש, אני הייתי כאן כל החיים שלך, אהבתי אותך, דאגתי לך, אני אחת הלוחמות הכי טובות פה, קרעתי את התחת בשביל הלהקה הזו, ניסיתי להוכיח את עצמי שוב ושוב ואתה מעדיף את הבת אנוש הפתטית הזו על פני, היא בכלל יודעת מה אתה?״

היא ירקה את המילים האחרונות לפני שהיא הסתכלה עלי וחייכה חיוך ציני, ״את לא יודעת אפילו לאן את נכנסת, הוא יכול לקרוע לך את הגרון עוד לפני שתביני מה הוא״.

הנשימה נעתקה ממני, אולי התחושת בטן שלי נכונה, אולי כל מה שמוזר לי כאן מוזר לי כי הוא מסוכן? אדם מסוכן? הסתכלתי בעיניים הכהות שלו, שעוד ירו מבטי שנאה אל דקוטה, פתאום התגעגעתי לכחול שהצבע בהן פעם היה, משהו בתוכי אזר אומץ, היה בי דחף לנחם אותו, ליטפתי את הפנים שלו.

״אתה בסדר?״ לחשתי אליו בדאגה, הרגשתי את האחיזה שלו מסביב למותניים שלי מתהדקת, כאילו הוא חושש שאני אעלם, אולי באמת הוא חושש שאני אברח אחרי מה שדקוטה אמרה, אולי אני באמת אמורה לברוח.

הוא הסתכל עלי, הכפות ידיים שלי עדיין מערסלות את הלחיים שלו, המבט שלו התרכך והעיניים שלו חזרו לכחול העמוק הקודם שלהן, ״אל תלכי״ הוא מלמל, כמו ילד קטן.

״אני לא הולכת לשום מקום״ הדחף שלי להרגיע אותו ולנחם אותו, שיהיה לו רק טוב השתלט עלי, הוא היה חזק מהדחף שלי לברוח מהמקום המוזר הזה, עם הלונות והלהקות והאיומים שהגרון שלי יקרע.

אני יודעת שאני מכירה אותו רק מהלילה, ושזה אולי מטופש, אבל אף פעם לא הרגשתי דחף כל כך עמוק להגן על מישהו, אפילו לא על טום, זה כאילו הנשמה שלי מכירה את שלו כל כך הרבה זמן, ואולי אני באמת מכירה אותו כל כך הרבה זמן- הרי ראיתי אותו כל לילה.

אדם התעשת על עצמו, המבט של הילד קטן חזר להיות המבט המאופק של המבוגר האחראי, ראיתי את הקנאה בעיניים של דקוטה כשהיא הסתכלה איך אדם מתחנן בפני לא ללכת, הוא אולי לחש את זה- אבל כולם שמעו.

״דקוטה,״ אדם חזר ופנה אליה , ״את לא אוהבת אף אחד, רק כוח ושליטה, אם באמת היית אוהבת מישהו שהוא לא עצמך אולי היה אכפת לך מאינטרסים שהם לא שלך, אבל אף פעם לא שינה לך מה אני מרגיש, מה אני מחפש, כשהחלומות האלה עינו אותי התעלמת מזה, כשידעת שאני מחפש את המיועדת שלי שברת לי את התקוות ואמרת לי שהיא אף פעם לא תגיע, הכול רק כי חשבת שזה מה שיתן לך את המקום של הלונה, גם אם לא הייתי מוצא את סאמר הייתי מעדיף להיות לבד לנצח מאשר להיות עם נחש כמוך לשארית חיי״

הנאום היה קשה ונוקב, ולמרות שדקוטה נתנה לי כל סיבה לשנוא אותה נפגעתי גם בשבילה.

״אני אחליט מה העונש שלך מחר.״ אדם סיכם וסגר את החלון, הוא סימן לנהג להמשיך והשערים נפתחו בפני המכונית.

״ברוך הבא לבית שלי... ואולי גם שלך״ אדם לחש לי באוזן וחיבק אותי מאחורה.