לרקוד עם זאבים

פרק 6

-סאמר-

״התקבלתי, התקבלתי לחברה המגניבה במישיגן״ אמילי צעקה בהתלהבות, קופצת על הספה הירוקה שבדירה שלנו בהתלהבות, ״תבדקי גם את!״.

בשנה השלישית לתואר שלנו היינו צריכות להתחיל התמחות, הרוב רצו לעשות את זה אצל פסיכולוגים אבל בגלל התעניינתי גם במחקר והייתה לי זיקה למחשבים מצאתי את החברה החדשה הזו במישיגן, אינסייט, נוצרה על ידי גאון משוגע שרצה לשלב בבינה המלאכותית שלו פסיכולוגיה וליצור אפליקציות שמנתחות אותך פסיכולוגית, בדקנו עם החברה ועם האוניברסיטה, היו להם כמה מקומות למתמחים בתשלום זעום ומביך ולאוניברסיטה לא הייתה בעיה עם החברה כי בכל זאת יכולנו ללמוד מפסיכולוגים אמיתיים, וגם יכולתי להשתמש בידע שלי בתכנות כדי להתקדם- וין וין.

״אני מפחדת לבדוק,״

ידעתי שמספר המקומות מוגבל, ואף על פי שאמילי התקבלה ושמחתי בשבילה ידעתי שהעובדה שהיא התקבלה הורידה משמעותית את הסיכויים שלי להתקבל.

גם פחדתי מטום- מה אם אני אתקבל באמת? איך הוא יגיב? הוא ישמח בשבילי?
טום החליט שאני אצטרף אליו להתמחות כאן באזור, שכנע אותי להגיש בקשות גם לאותן מרפאות פסיכולוגים שהוא הגיש אליהן, הכל קרוב לבית, הכל באותו מקום, הכל כל כך נוגד את האינסטינקטים שלי לברוח מכאן ולהתפתח. התקבלתי לכולן והוא היה מרוצה מעצמו.

לא סיפרתי לו על מישיגן, או על ניו יורק, או על אף חברה או מרפאה אחרת רחוקה מכאן שהגשתי אליה בקשה, הגיליון ציונים שלי היה מרשים, היה קל להתקבל להכל.

אבל עדיין לא קיבלנו תשובות לגבי מישיגן, משהו בעיר ובמקום קרץ לי, ידעתי עמוק בבטן שלשם אני אמורה ללכת ופתאום פחדתי שהחלום הזה לא יתממש.

פתחתי את האייפון בהחלקה, נכנסת לאפליקציית הדואר אלקטרוני שלי בפחד, המכתב מאינסייט היה הראשון.

׳אנחנו שמחים לבשר...׳

הם שמחים לבשר

התקבלתי.

אמילי מעדה כשקפצתי והעפתי את הרגליים השזופות שהיא מתחה מעל הרגליים שלי כשישבתי ממני.

״התקבלתי״

היא צווחה מאושר

אני צווחתי איתה

קפצנו בצורה מטופשת ביחד בדירה, אנחנו הולכות לעזוב את המקום הזה, הולכות לדטרויט, בירת מישיגן, לעיר גדולה יותר, הגיע הזמן להתפתח.

השמחה שלי התפוגגה כשהטלפון התחיל לרטוט לי ביד,

זה טום.

״מה אני אמורה לומר לו?״ הסתכלתי על אמילי, אבודה, מתפללת שהיא תזרוק עלי חבל הצלה, אולי אני אזרוק עליה את הטלפון והיא תדבר איתו?

״שאכפת לך יותר מהקריירה שלך מאשר על דוש שהשתלט לך על החיים וחושב שהוא יכול להכתיב לך מה את צריכה לעשות.

המוח שלי ידע שאמילי צודקת, שטום רעיל, שהמערכת יחסים שלנו היא כל הסימני אזהרה שמלמדים בחורות להתרחק מהם, אבל הלב שלי רצה להאמין שהוא שונה, שהכוונות שלו טהורות ובאות מתוך אהבה, שההבטחות שלו על בית עם גדר וילדים יחפים בדשא הן יותר מאשר פנטזיה שלעולם לא תתגשם.

אבל את החלום על קריירה אני יכולה להגשים, לבד.

״היי,״ לחשתי לתוך הטלפון.

״איך היה המבחן?״ שמעתי את הקול החמים שלו, ״רוצה להיפגש?״

״היה קלי קלות,״ עניתי בנימת צחוק, ״רוצה להגיע? אנחנו צריכים לדבר.״
״אני בדרך״ שמעתי לפני הצפצוף מהניתוק.

השמחה הפכה ללחץ כשהלכתי הלוך ושוב בין המסדרון למטבח, ככה אני הולכת להעלים שנתיים, שנתיים של תמיכה, עצב, דמעות, שמחה?

״את תעשי חורים בצורה של הכפות רגליים שלך ברצפה״ אמילי אמרה בכעס, תופסת אותי בכתפיים ומנערת אותי, ״סאמר את כל כך הרבה יותר מזה, הוא הופך אותך לרוח של עצמך, את חזקה, אל תתקפלי, קיבלת הזדמנות נדירה, אל תפספסי את זה״.

״אל תפספסי מה?״ טום אמר, פותח את הדלת של הדירה בזהירות, באותו רגע שמעתי את הדלת של החדר של אמילי נטרקת מאחוריה

אל תתקפלי בתחת שלי, איזה תמיכה.

״התקבלתי להתמחות שממש רציתי״ ניסיתי לחייך על אף החוסר ביטחון שהרגשתי במילים שלי

״מעולה, לאיזו מאילו שהגשנו אליהן?״ הוא חייך, העיניים הכהות שלו מנצנצות מהתרגשות, הזיעה התחילה להתאסף על המצח שלי כשניסיתי להחליט איך לשבור לו את הלב.

״לא לאף אחת כאן... ניסיתי לחברה אחרת של מחקר וטכנולוגיה בדטרויט, אחת עם תחרות מאוד קשה, גם אני וגם אמילי התקבלנו ככה שאני לא אהיה שם לבד״

״חברה במישיגן? חשבתי שהסכמנו על להישאר כאן, את עד כדי כך רוצה לעזוב אותי?״
״זה רק כמה שעות נסיעה מכאן, אני לא באמת עוזבת אותך, נוכל להמשיך להתראות, וזה רק לשנה״ לחשתי, הקול שלי נשבר ״למה אתה לא שמח בשבילי?״

״כי השקעתי בך שנתיים, תכננתי לנו עתיד, עזרתי לך להגיש מועמדויות לכל המרפאות כאן ואת הלכת מאחורי הגב שלי והגשת למקום הכי רחוק ממני שיכולת לחשוב עליו״

לא ידעתי מה לומר, האינסטינקט היחיד שלי במצבים שאני מרגישה בהם לא בטוחה הוא לחבק אותו, אבל כשבאתי לעטוף מסביבו את הידיים שלי הרגשתי את עצמי נופלת אחורה, הוא דחף אותי מעליו.

״אני לא רוצה את החנפנות שלך סאמר״ הוא אמר ״רציתי להיות איתך אבל את מעדיפה כל דבר אחר במקומי- התמחות בחברה מטופשת, אפילו חלום על בחור מחורבן שלא קיים, הכול חשוב לך יותר ממני, יותר ממה שניסיתי להשיג לנו״

הדמעותנצצו לו בעיניים כשהוא טרק את הדלת מאחוריו