לשמור על מערכת יחסים מקצועית

חלק 4

זה הפך לדבר קבוע.

גיבורי-העל של פריז היו צריכים את השינה שלהם, אחרי הכל, ומרינט הגיעה לנקודה בה היא הייתה צריכה לקבל את העובדה שהיא פשוט הצליחה לישון הרבה יותר טוב בחדר המלון מאשר היא הצליחה לישון עד עכשיו בחדר השינה הפרטי שלה, והיא הניחה שזה היה אותו המקרה אצלו. זה היה שקט (יותר שקט, בכל מקרה, אבל הנחירות השקטות והחמודות של החתול השחור לא היוו לה בעיה גדולה), המזרן היה נוח, והיא תמיד מצאה את עצמה נרגעת מסיוט הרבה יותר מהר כשהחתול השחור היה ממש לצידה. (היא תהתה אם זה היה אותו המקרה אצלו, כשהיא לפעמים הייתה מתעוררת באמצע הלילה לנשימות הרגועות שלו וידו הייתה מושטת אליה, אבל אולי היא רק דמיינה את זה.)

חוץ מזה, גם אם הם ישנו אחד ליד השני באופן קבוע, זה לא שהם היו מתכרבלים או משהו בסגנון. לא, הם פשוט חלקו מיטה, באופן אפלטוני לחלוטין, כשהם נמצאים בצדדים שלהם כמו שותפים מקצועיים.

לפחות – הם לא נרדמו כשהם מתכרבלים, אבל כל תנוחה בה התעוררו לא הייתה בשליטתם. זו לא הייתה אשמתם אם הם התעוררו מחובקים, או אחד על השני, או כשהיא עוטפת אותו לגמרי, או כשהיא מזילה ריר על חולצת הפיג'מה הרכה והמטופשת שלו.

הם הביאו לחדר את חפציהם החיוניים. בגדי החלפה נכנסו לשידות, דברים אינטימיים מילאו את חדר האמבטיה, המקרר הקטן שהיה בחדר היה מלא בגבינות הכי מוזרות ומסריחות שמרינט אפילו לא זיהתה אותן, והיא תמיד דאגה שתהיה צלחת של עוגיות על השולחן בשביל טיקי (ובשביל החתול השחור, טיקי הלשינה לה עליו, שמסתבר שהיה לו הרגל לחטוף כמה בדרכו החוצה). הם תמיד תלו את השמיכות הכי עבות על החלונות וביציאה למרפסת בכדי שיחסמו לגמרי את האור מבחוץ שיכול היה לחדור ולהרוס את החשכה בחדרם.

למרות שזה היה מחיר קטן לשלם על הדרך היותר טובה בה הצליחה לישון במהלך היום, להתעורר בחשכה גמורה רק בכדי לגלות שהבוקר כבר הגיע, היה משהו שמרינט לא נהנתה ממנו. זה ולצערה, העובדה שהחתול השחור מכולם, היה מתעורר ממש מוקדם בבוקר.

היא שנאה את הצלצול שהשעון המעורר המטופש שלו עשה בבוקר, מנגינה רגועה שהדהדה בקירות החדר והעירה אותה משנתה. היא שנאה את הדרך בה החתול השחור זז (בכל מקום בו היה, בין אם זה בזרועותיה, או כשזרועותיה סביבו, או שניהם, או מתחתיה, או מעליה, או מהכי גרוע, רחוק ממנה) וקם מהמיטה. היא שנאה את זה, מן הסתם, בגלל שזה העיר אותה והיא הייתה צריכה את השינה שלה, והיא לא רצתה להתעורר לפני שהשמש זרחה, כמוהו מסתבר.

עד שיום אחד, כשהוא סוף סוף החליט להישאר לישון קצת יותר. היא שמעה אותו מכבה את השעון המעורר שלו וחוזר אל מתחת לשמיכות, אל זרועותיה, והיא לא הייתה יכולה לעצור את החיוך הקטן שהתגנב אל פניה בזמן שחזרה לשנתה...