כשאור השמש מפציע, קרני השמש מעירות אותי משנתי העמוקה.
נרדמתי אתמול בלילה בזרועותיה של העלמה ארוביו היפה.
היא לא לבושה, כפי שהייתה מהיום שהובאה לכאן. כל מה שהיה לה זו שמלת כלה מנופחת במידה קטנה מדי.
היא צריכה בגדים, אם תרצה להסתובב כאן בבית.
אם אי פעם אעזוב את האחוזה, אשאיר מאחור את אחי והמשרתים, אקח אותה ואדאג שתסתובב ערומה כל היום.
אבל נכון להיום, אנחנו עוד פה. יש כל כך הרבה אנשים בבית הזה, כל כך הרבה עוברים במסדרונות האלו, כל כך הרבה אנשים שלא ראויים להביט בה, בחזה היפה שלה, ברגליה הדקיקות, בבטנה השטוחה, בישבנה העגלגל.
וואו, כמה שהיא יפה.
אני שולף את הטלפון הנייד שלי מכיס המכנסיים שעל הרצפה.
לא זכרתי בכלל שהורדתי אותם.
אני מקליד הודעה לרב המשרתים, סבסטיאן, מבקש מלתחה חדשה לגברת שבין זרועותיי.
הטלפון הנייד שלי כמעט מתפוצץ מכמות ההודעות והשיחות מכריסטופר. הוא חיפש אותי אתמול, כל הלילה.
אם רק היה נכנס לחדר הבקרה, היה רואה איפה אני.
זה מסוכן, אני חושב, אסור שיידע דברים כאלו. גם ככה הוא לא רוצה שנחזיק בה מעבר לעוקץ שאנחנו מתכוונים לעשות לפאריסי.
היא זזה, נמתחת קצת. עיניה הכהות נפתחות ומישירות מבט אליי.
"בוקר טוב", אני לוחש אליה.
"איפה אני?" היא שואלת, "למה אתה פה?"
אני מחייך אליה.
"מה עשית לי?!" היא צועקת. אני לא מתאפק וצחוק מתגלגל נשפך ממני.
"רק ישנו", אני מחייך.
הייתי רוצה כל כך הרבה יותר, אבל סירבתי אפילו לנשק אותה.
ברגע שאנשק אותה, שאקח את שפתיה כשבויות, כשאחזיק בלשונה כבת ערובה, אז אדע שהיא מוכנה להתמסר ולתת לי את כל היתר.
ראשה מונח על חזי, ידה מציירת מעגלים קטנים על גופי.
האוויר החם שנפלט ממנה מטריף את כל חושיי.
אנחנו נשארים ככה עד שדפיקה נשמעת בדלת.
הדפיקה הזו היא הסימן של סבסטיאן שמבוקשי התקיים.
"מה זה?" היא שואלת.
אני קם ופותח את הדלתות הגבוהות, מכניס מתלה קולבים מתגלגל.
עשרות בגדים יושבים עליו, החל בהלבשה תחתונה פשוטה ועד לשמלות ערב חושפניות.
"קומי", אני מבקש ממנה. היא קמה ונעמדת לידי.
YOU ARE READING
בובת חרסינה
Roman d'amourאליינה חונכה מגיל צעיר למורשת של מכירת בנות לכל המרבה במחיר. היא הובטחה לאלונסו פאריסי לפני שנים רבות. אביו של אלונסו פאריסי הסתכסך עם בני משפחת אייס, וכשהם שומעים על החתונה המתקרבת, רעיון הנקמה נראה קרוב מאי פעם. אז למה דווקא עכשיו, אדריאנו אייס לא...
