המשרתים של אדריאנו הגישו לי כמויות אדירות של אוכל, הריח מסחרר, הבטן שלי גוועת ואני לא מסוגלת לחכות לו יותר.
אני אוכלת לאט ובשקט, מנסה שלא להתנפל על מזון המלכים שהוגש לי.
איך הם כולם כל כך רזים וחטובים, כשאלו הארוחות שלהם?
אני אוכלת דברים פשוטים אבל מדהימים.
אני לוקחת צנים, מורחת עליו חמאה וריבת תותים, ומתענגת על הביס הגורם לי לרצות עוד.
אני שומעת גיחוך ופוקחת את עיניי.
"אדריאנו", אני קצת משתעלת, נחנקת, "כמה זמן אתה כבר כאן?"
"ראיתי אותך עושה כמה דברים מאוד.... מיוחדים, העלמה ארוביו", הוא נושך את שפתיו.
הוא מתיישב לידי, מביט בי.
"אכלי עוד", הוא מבקש.
אני מקרבת את פרוסת הלחם לפי ומתמסרת לטעם של השומן והסוכר.
"זה בסך הכל לחם, חמאה וריבת תותים", הוא אומר לי, "את לא באה מבית דל, יכולתם להרשות לעצמכם מצרכים כה בסיסיים", הוא מביט בי.
אני בולעת את מה שאכלתי.
"אימא שלי הייתה יותר מתירנית", אני מספרת לו, "אחרי שהיא נפטרה, אבא שלי לא הסכים לי לאכול דברים משמינים, כדי שאישאר רזה ויפה".
"אין שום דבר רע בקצת בשר ושומן מתחת לעור, בובת חרסינה קטנה שלי", הוא מכין לעצמו צנים זהה לשלי.
"אדריאנו", אני קוראת.
הוא מביט בי.
"אם תרצי להסתובב פה, חייבים להיות לנו כמה חוקים", הוא לא נותן לי לדבר.
"אילו חוקים?" אני שואלת.
"אני אחשוב על כמה", הוא מחייך, "אבל נתחיל מזה שלעולם לא תקראי לי בשמי הפרטי", הוא נוגס בצנים שלו, "את תקראי לי אדוני, או אדון אייס. אני ברור?"
אני מהנהנת.
"לא שמעתי", הוא מחייך.
"כן אדוני", אני משפילה מבט.
"הביטי לתוך עיניי, בובת חרסינה קטנה שלי", הוא מרים את סנטרי, "מהיום תפני אליי רק כשעינייך עמוק בתוך עיניי".
"כן אדוני", אני מביטה בתוך עיניו.
"מה רצית לשאול?" הוא מחייך.
"למה אתה קורא לי בובת חרסינה?" אני שואלת אותו.
"כי את בובה", הוא אומר לי, "ואת יודעת מה קורה לבובות חרסינה שמשחקים בהן יותר מדי?"
"לא, אדוני", אני בולעת רוק.
הוא מקרב את פרצופו אליי, "הן נשברות".
אני קמה מהשולחן.
"לא אמרתי שמותר לך לקום", הוא אומר.
אני מסתובבת ויוצאת משם.
אני הולכת, לא ממש יודעת לאן, חושבת שזו הדרך לחדר שלי.
אני שומעת את צעדיו מאחוריי.
אני מגבירה קצב, וגם צעדיו מתגברים.
אני רצה, ואני שומעת אותו רץ אחריי.
אני רואה את דלת החדר שלי.
אני רצה, לא יודעת למה אפילו, הוא ישיג אותי בוודאות.
כשאני מגיעה לדלת החדר, הוא תופס בזרועי, מסובב אותי ומצמיד אותי אל הקיר בחבטה חזקה, עומד מולי, קרוב כל כך.
"כנראה שאת כן טיפשה מספיק כדי לנסות לברוח", הוא לוחש לתוך שפתיי, "את שייכת לי".
אנחנו מתנשפים, הוא תופס בי חזק.
"נשק אותי", אני לוחשת.
הוא לא צריך יותר.
שפתיו פוגשות בשלי, כל כך חזק וכואב.
הוא נושך אותי, קורע את העור שעל שפתיי הקטנות בעזרת שיניו הקשוחות.
ואז הוא מתנתק ממני, מביט בתוך עיניי.
"אדריאנו..." אני לוחשת.
"זה לא יקרה שוב", הוא מרחיק את שפתיו ממני, "וזה אדוני בשבילך. היכנסי לחדר שלך".
הוא מסתובב ומשאיר אותי לבד, מול דלת החדר.
YOU ARE READING
בובת חרסינה
Roman d'amourאליינה חונכה מגיל צעיר למורשת של מכירת בנות לכל המרבה במחיר. היא הובטחה לאלונסו פאריסי לפני שנים רבות. אביו של אלונסו פאריסי הסתכסך עם בני משפחת אייס, וכשהם שומעים על החתונה המתקרבת, רעיון הנקמה נראה קרוב מאי פעם. אז למה דווקא עכשיו, אדריאנו אייס לא...
