כשאני יוצא מתוך אליינה, אני מופתע כל כך מכמה שאני רוצה להרגיש אותה שוב.
אני מביט בזין שלי.
לעזאזל, הבן זונה הזה רק גמר, וכבר הוא מוכן לעוד.
הוא קשיח, וורידים עוטפים אותו, טיפת זרע קטנה מתנדנדת על הקצה האדום.
לעזאזל, כולו אדום.
כמויות מטורפות של דם נמצאות עליו. הכל בגלל אליינה.
אני מרים את ראשי אליה. היא עדיין ישובה על השיש, היא מביטה באימה באיברי שחורר אותה לפני כמה רגעים.
"מה קרה?", אני שואל אותה, "אמרתי לך ללכת להתקלח".
"בחיים לא ראיתי..."
"זין?" אני עונה והיא מהנהנת ומסמיקה, אדומה כמעט יותר מהשיש הלבן עליו ביתקתי אותה.
"קומי מיד", אני מצווה עליה והיא קמה.
אני פותח את זרם המים החמים ומסמן לה בראשי להיכנס.
"אני לא רוצה שתראה את זה", היא לוחשת.
אני מחייך חיוך קל לפני שאני אומר, "לא אכפת לי מה את רוצה".
היא נכנסת, נהנית מהמים החמים שעוטפים אותה.
"פתחי את הרגליים", אני מצווה והיא מקשיבה.
אני מפנה את הזרם אל בין רגליה, שוטף את שאריות התמימות שלה את תוך פתח הניקוז.
"גם אתה מלוכלך", היא ממלמלת.
"את צודקת", אני מחייך ונכנס לידה, מעביר את הזרם אל איברי.
היא מביטה בו כשאני משפשף ממנו את הדם.
"רוצה גם?" אני מביט בעיניה שמתבלבלות.
אני תופס בידה, מניח אותה על הזין שלי ומתחיל לעלות ולרדת ביחד איתה.
"היד שלך הדוקה כמעט כמו הכוס שלך", אני גונח והיא נאנקת.
היא מגבירה את הקצב, חונקת אותו קצת יותר, אני נאנח.
"תמשיכי, בובה קטנה", אני גונח כשאני מרגיש שזה בא.
אני כמעט שם, אני כמעט מתפוצץ.
אני מביט בפניה התמימות וזה כל מה שצריך כדי לגרום לי לשחרר מטחי זרע על כל גופה.
היא מביטה בי במבט מופתע שגורם לי להתפקע מצחוק.
"מה מצחיק אותך?" היא שואלת בכעס קל.
"את", אני מסבן את גופה המלא בזרע, "העובדה שאת עדיין כל כך תמימה".
היא מחייכת, חיוך חמים יותר מהמים.
כששנינו נקיים, אני סוגר את הברז ושולף אותה החוצה, נושא אותה אל המיטה כששנינו עוד רטובים, שיניה נוקשות בקול.
"קר לך?" אני שואל והיא מהנהנת.
אני מכסה אותה בשמיכה, מחליף את הקור בתחושת חמימות נעימה.
החיוך על פניה מספיק כדי לחמם אותי.
"תישאר לישון איתי?" היא ממלמלת בעיניים סגורות.
אני מחבק אותה מאחורה, נושם את שיערה, מרגיש את נשימותיה מתייצבות ומבין שהיא רדומה וזה הזמן שלי להירדם גם כן.
********
אור השמש מעיר אותי בבהלה, כשאני מבין ששוב ביליתי לילה שלם במחיצתה של העלמה ארוביו.
אני מוצא את בגדיי בחדר האמבטיה שלה ומתלבש בשקט מופתי כדי לא להעיר אותה.
אני בורח החוצה מחדרה אל חדר האוכל.
כריסטופר יושב שם, מביט בי מתיישב ולוקח אוכל לצלחת שלי.
"בחיים לא איחרת לארוחת הבוקר", הוא אומר ואוכל בשקט.
"הייתי עסוק", אני ממלמל.
אסור שיידע במה.
אנחנו אוכלים בשקט כמה דקות, האווירה סביבנו מתוחה.
"זו שוב הילדה, נכון?" הוא כועס.
אני שותק.
"לעזאזל, אדריאנו!" הוא קם, "אם לא תתעשת אני נשבע ש..."
"שמה?!" אני צועק עליו, "מה תעשה לי?!"
"אני אהרוג את הבובה הקטנה שלך!" הוא צועק.
אני קם, נותן לו אגרוף. הוא נופל מטה.
"מה קרה לאחי?" הוא ממלמל מהרצפה.
"אני אוהב אותך, כריסטופר", אני אומר לו, "אבל אם תיגע בה, אני לא אהסס לקבור אותך".
"לך תזדיין", הוא ממלמל אליי, "אתה לא אח שלי, לא יודע מה קרה לו אבל זה בטוח לא אתה".
אני חייב ללכת מפה, חייב קצת שקט.
אני יוצא אל הרכב שלי, מניע אותו ונוסע, לא יודע לאן.
אני חייב קצת שקט מכל העולם.
YOU ARE READING
בובת חרסינה
Romanceאליינה חונכה מגיל צעיר למורשת של מכירת בנות לכל המרבה במחיר. היא הובטחה לאלונסו פאריסי לפני שנים רבות. אביו של אלונסו פאריסי הסתכסך עם בני משפחת אייס, וכשהם שומעים על החתונה המתקרבת, רעיון הנקמה נראה קרוב מאי פעם. אז למה דווקא עכשיו, אדריאנו אייס לא...
