כתרים ושלשלאות (1) - מתורגם (סולאנג׳לו) ✔️

פרק 18// ההיפוך

היפוך החורף התעורר לממלכה. מה שהיה זמן חגיגה עבור רבים היה עניין חגיגי לשלושה שצעדו לטירה. הם היו לבושים כשומרים - מדים שהגנרל הצליח לגנוב. מאחוריהם, דוממים כמו עכברים, צעדו עשרה אנשים, כולם לבושים בלבוש של משרת. אף שראשיהם היו מורכנים בענווה, עיניהם היו חדות וערמומיות

הקבוצה הצליחה לעבור את השערים ולהיכנס לכניסה של משרת. כשהם התכופפו אל הסף, החזיק בראש הרים יד עטויה כפפה, עיני אוקיינוס בוהקות. "עלינו להיות מהירים ומדוייקים במעשינו. אל תחרוג מהתוכנית אלא אם כן אתה בהחלט חייב"

אחד ה"משרתים" צעד קדימה, שיער בלונדיני מציץ מתחת למצנפת, עיניים אפורות מלאות נחישות. "אנחנו נעשה מה שאנחנו חייבים," היא אמרה, קולה החזק מהדהד לאורך קירות האבן. מאחוריה חייך בן זוגה בעל העיניים הירוקות

המנהיג הנהן לאות הסכמה. "שהאלים יהיו איתנו." הוא הסתובב והרחיק רוחות במסדרון, שותפיו מאחוריו

☀️☀️☀️

כל פצע אחרון נרפא בגופו של וויל. הוא היה רחוץ, לבוש ומגולח, ראשו שלוב בשתי ידיים חזקות כדי להבטיח שהוא לא ישסף את גרונו בתער. הוא נאבק ונשבע בהתחלה, אבל לבסוף ויתר. לא היה טעם

הוא הרים את ראשו כשהוצעד לחדר הכס, עלה על במה ונקשר לכיסא. הוא הזעיף את מצחו לעבר הכריכות שלו, אבל לא הצליח לגייס את הצורך לשבור אותן (ה.מ: אינלי מושג למה תרגמתי כריכות אבל ניראלי שזה משהו להוצאה להורג)

כך או אחרת, הוא ימות היום. הוא יכול באותה מידה לחבק את המוות כמו חבר ותיק במקום לרוץ כמו פחדן. הוא לא היה נותן לממזרים האלה את סיפוק הפחד בעיניו; לא, הוא היה בוהה בתליין שלו. הוא יגרום להם להתחרט על כל טיפת דם שנשפכה על רצפות השיש

לגבו היה כיסא נוסף, שמייקל יו היה קשור אליו. זה הזכיר לוויל את המדבר, לפני שהם נלקחו לארמון הארור הזה. הוא הביט מעבר לכתפו אל מייקל. הגנרל שלו, חברו לנשק, חברו. הוא זז על כיסאו ואמר: "בחדריו של אבאדון, המלך ביטל איתך עסקה. מה זה היה?"

מייקל התקשח, ואז אמר, "נתתי להם מידע על המצב שהם לא מעוותים את הפנים שלך."

וויל הנהן בהבנה. מגיל צעיר ידע וויל שהערך שלו הוא היכולת שלו להינשא לממלכה אחרת, לכרות ברית חזקה יותר. והיכולת הזו להתחתן הייתה תלויה ביופי. מייקל האמין שהם ייצאו מכאן כדי שוויל יראה את הנישואים האלה, שהפנים שלו לא יהיו פגומות בצלקות מעשה ידיו. "תודה," הוא לחש

מייקל הסתובב וחייך ״בכל עת אחי״

☀️☀️☀️

"מה אתה חושב שהם יעשו לנו?" שאל וויל, מתבונן ברקדנים עושים את דרכם על פני הרצפה

"כנראה ישתמשו בכוח השליטה הנפשי הזה עלינו," ענה מייקל, תוך שהוא מביט בקהל המטחן של המשרתים והאצולה. הוא הרים את צווארו כדי לראות את הכס, שם המלך אבאדון והנסיכה הייזל פיקחו על החגיגות

"אתה חושב שאבא היה מחתן אותי לנסיכה הייזל?" שאל וויל

"מוטל בספק. אני מאמין שהוא היה לפחות מכבד את העדפתך לגברים."

״אבל הוא ירצה יורש״

חיוך קטן ממייקל. "יש דרכים שונות לעשות את זה, קטן." הוא צחק למראה הבלבול של וויל, ואז אמר, "שמעתי נסיך נישא למלך, ואז הכנסתי גברת אצילית להריון - בהסכמת המלך והגברת, כמובן. בכנות חשבתי ששמעת על זה."

וויל ראה את הרקדנים מסיימים את הריקוד שלהם בקשת. "אל תקרא לי 'קטן'. אני לא ילד"

מייקל חייך. "כרצונך, נסיך." הוא הרים את צווארו כדי לראות שוב את הכס. "אני המום שהם לא סתמו אותנו עד עכשיו, עם כל הפטפוטים שלנו"

וויל נחר. "הם יכולים לנסות."

בין הקהל הופיע שומר, התנתק והולך לרציף. בניגוד לרוב השומרים, הם לבשו גלימה, מכסה המנוע מסתיר את פניהם. משהו בשומר היה מוכר, ריצה זיכרונות ישנים

השומר עצר מול הרציף, מכוון את החרב במותן, ואז הרים את מבטו. בצללי הברדס שלהם נצצו עיניים שחורות לילה משובבות. עיניים כהות שוויל ידע בעל פה

וויל חייך אל ניקו די אנג׳לו, והכל הלך לעזאזל