כתרים ושלשלאות (1) - מתורגם (סולאנג׳לו) ✔️

פרק 23// שישה רגל מתחת

ניקו סרק שוב את סביבתו. החדר הזה היה הרבה יותר צנוע מהחדרים שבהם התגורר בתור מתנקש צל - חשוף, עם מיטה ושולחן כתיבה בלבד

היה קר מכדי להחזיק אסירים בצינוקים, אז אוסטין וניקו הוחזקו בחדרים נפרדים, מבודדים. החקירות התנהלו בצורה חלקה - הגוונים לשעבר לא נלחמו, והיו מגיעים. המלך אפולו דרש לדעת מהן התוכניות שרקמו הגוונים לכיבוש ארמון אוראול, ואת המידע שוויל וגנרל יו נתנו לגוונים. אוסטין ידע מעט מאוד, אבל ניקו לא התאפק. הוא שמח שלא נתקל בפגיעה גופנית במהלך החקירות, אם כי הוא מצא את הברק בעיניו של המלך אפולו מטריד

הדלת פתוחה. ניקו הסתובב, מצפה לראות את המלך אפולו או גנרל ג'קסון. הוא קפא כשהוא קולט פנים מוכרות

בגדיו הלבנים של הנסיך וויליאם לא הכילו קישוט, אבל נראה היה שהם זוהרים באור השמש שזורם מבעד לחלון. שערו נחתך; פעם מעבר לכתפיו, זה היה תלוי עכשיו על סנטרו. עיניו הכחולות היו מלאות במשהו כמו זהירות

"איך הם מתייחסים אליך?" שאל וויל וסגר את הדלת מאחוריו

"טוֹב." ניקו קשקש עם גוש שיער עורב. "הם לא כובלים אותי בשלשלאות או מרעיבים אותי, אז זו התחלה."

פיו של וויל התעוות. הוא ניגש והתיישב על השולחן, וזה לא בדיוק נימוסים נאותים. "האם אבי יאפשר לך להשתתף בהלוויה של מייקל?"

"אני לא בטוח. הוא לא הזכיר את זה. מתי ההלוויה?"

״מחר.״

"ייתכן." פעימה של שתיקה. "את בסדר?" ניקו מצא את עצמו שואל. "אתה נרפא טוב?"

וויל הנהן. "פלטשר נתן לי שיקוי כדי להצמיח את השיניים שלי בחזרה." הוא סימן לצלקות על פניו. "אבל אני לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה. לפחות לא עכשיו." הם ישבו בדממה כמה רגעים לפני שוויל נאנח. "אתה חושב שאנשים עדיין ירצו להתחתן איתי למרות הצלקות? הדבר היחיד שאני טוב בשבילו הוא ברית"

ניקו נחר. "אז מה עם הצלקות שלך? עדיין יש לך אישיות נפלאה, ומי לא היה רוצה להתחתן עם הנסיך?" הוא חייך לוויל חיוך ערמומי. "אתה יכול לספר לשותף שלך שקרים לבנים ולומר שיש לך את הצלקות בדו-קרב המלך אבאדון". הוא חייך לצחוק השקט של וויל, ואז התפכח. "ובכנות יקרה, הוד מלכותך, אתה שווה הרבה יותר מברית. כל הממלכה הזו מעריצה אותך."

וויל גרף יד בשערו, עיניו עצובות ומרוחקות, ואז נעמד מהשולחן. "אני..אני צריך להתחיל ללכת."

ניקו קם על רגליו. "כבר? אתה לא יכול להישאר עוד קצת? אני בודד." המחשבה שוויל יעזוב עם צער בעיניים הייתה בלתי מתקבלת על הדעת, וניקו נעשה נואש לראות את העצב מתפוגג. וכך הוא חייך לנסיך חיוך מרושע וגרגר, "קדימה, וויליאם, הישאר קצת. אני לא נושך. אלא אם כן תבקש ממני."

וויל פעור פה בהלם, ואז חשף את שיניו בצרימה. הוא נתן לניקו מחווה וולגרית, ואז יצא בסערה מהחדר, בלי יכולת להסתיר את הסומק על לחייו. צחוקו המשועשע של ניקו הדהד

☀️☀️☀️

הלוויה של הגנרל מייקל יו הגיעה. ויל לבש גלימה שחורה והיה חסר תחושה לאורך כל הטקס, צופה בהנחת הארון מתחת לגובה של מטר וחצי. הוא הופתע לראות את ניקו ואוסטין בהלוויה, מתערבבים עם פשוטי העם

וויל עמד ליד אמו, קיבל ומסר תנחומים. המרפא פלטשר הופיע, הניח יד על כתפו של וויל ואמר, "אם אתה צריך משהו, אני כאן." הוא הביט במלך ובמלכה. "גם בשבילך."

המלכה נעמי גייסה חיוך. "תודה לך, מרפא." פלטשר הנהן, ואז נעלם בקהל

לבסוף הסתיימה ההלוויה. הקהל התפזר. היחיד שלא עזב היה וויל. הוא עמד מול קברו של מייקל, בוהה באדמה הרעננה. משב רוח עדין נקלט, מרשרש את שערו

וויל כרע ברך בעפר, לא אכפת מהאדמה שנספגת בבגדיו. "אני מתגעגע אליך, מייקל," הוא לחש. "אני מתגעגע לדברים הקטנים בך. הצחוק שלך, החיוך שלך. לעזאזל, אני מתגעגע אליך בוהה בי מעבר לשולחן המועצה כשעשיתי משהו טיפשי בפגישה." חיוך קטן לעבר הזיכרון, אבל הוא נמוג במהירות כשזכרונות אחרים צצו. "הלוואי שהצלחת לצאת. הלוואי... הלוואי שהמילים האחרונות שלי אליך לא היו ייסורים." הוא לקח נשימה עמוקה. "אתה היית אח שלי. אהבתי אותך כמו אחד. אולי עזבת את החיים האלה, אבל אני יודע שאתה בגן עדן, ושהאלים שומרים עליך עכשיו." חיוך עצוב ״אני מקווה לראות אותך בצד השני.״

הוא עמד מהקבר והלך אל הקרונות, שם חיכו לו האחרים. הוא נכנס לכרכרה אקראית והופתע לגלות את ניקו לידו. כשהכרכרות שיקשקו במורד הכבישים, שתקו השניים. ואז, בזהירות, די אנג'לו הניח יד על ברכו של וויל ושאל, "אתה בסדר?"

וויל הנהן. "תודה לך על הדאגה שלך."

ניקו היסס, ואז אמר, "אני כאן אם אתה צריך אותי."

"אני יודע."

השניים לא דיברו בשארית הנסיעה

☀️☀️☀️

ניקו קיבל חדר במרחק קומה מזה של הנסיך. באמצע הלילה, הוא החליט לבדוק את וויל כדי לראות מה שלומו. כשהחליק במורד גרם מדרגות ונשזר במסדרונות, הוא שמע את התרסקות הרעם ותיפוף גשם קבוע בחוץ; טוב שזה לא נשפך ככה במהלך ההלוויה של יו. הוא חמק לחדריו הפרטיים של וויל בלי לדפוק (ה.מ: באמצע הלילה, כמה רומנטי)

ניקו היה המום לגלות את וויל עומד על המרפסת שלו בגשם, נשען על המעקה, כתפיו רועדות כשהיגון עטף את גופו. לרגע, ניקו בהה מבעד לזכוכית בנסיך המוכה, ואז פתחה את הדלת והצטרפה אליו למרפסת

וויל הציץ מעבר לכתפו אל ניקו, אך לא אמר דבר. במשך כמה דקות הם עמדו שם, בהו בגנים שמתחתם כשהגשם ספג אותם עד לשד עצמותיהם. ואז ניקו התקרב צעד אחד וכרך בעדינות את זרועותיו סביב וויל, כאילו הוא עשוי מחרסינה. וויל נמתח על הקשר, ואז נשען על ניקו, כאילו ניסה לגנוב ממנו חום

וויל הביט בניקו מבעד לצעיף של שיער נוטף. "תודה," הוא לחש

ניקו החזיק את וויל קרוב ונתן לו לקחת את הזמן שהוא צריך