אדון אכזר

פרק 4

נ.מ לוקאס
"תביא לי את הכסף" נעמדתי, מאיים על הבחור בעל החליפה עם אקדח, זאת הייתה טעות שלו שהוא לא בא עם שומרים.
שומריי מוציאים גם כן את אקדחם.
הוא מרים את ידיו בכניעה.
"אני רוצה תיגמול" הוא אמר בכעס.
חייכתי.
"בדיוק הבחור שאני אוהב, אמר לי לעשות מה שאני רוצה בלי לבקש תיגמול" אמרתי בחיוך ויריתי בבחור.
הוא פער את עיניו, ועיניו נשארו קח גם כשנפל לאחור.
לקחתי את המזוודה המלאה בכסף מזומן.
'שיחה נכנסת מג'ייס' מיהרתי לענות.
"הוא נכנס עכשיו לאוניברסיטה" ג'ייס אמר.
"אוקיי. מצאת את הבוס של הבחור מאתמול?" שאלתי, נשען על השולחן הארוך.
"כן, זה לרנד" ג'ייס אמר בהיסוס.
נשמתי עמוק.
"מה הוא רוצה ממאלודי?" שאלתי בכעס.
"אני לא יודע, אדוני" ג'ייס נאנח.
נשכתי את שפתי בכעס.
"אדוני, הלילה יש נשף, מאלודי כבר יכול להגיע?" ג'ייס שאל בהיסוס.
"לרנד יהיה שם?" שאלתי בכעס.
"כן, אדוני" הוא רק אמר.
הנהנתי לעצמי.
"אני אבדוק את זה. מתי הוא מסיים ללמוד? אני אשלח את מייקל לשמור עליו" נשענתי על הכיסא, מרים רגל אחת על השנייה.
"ב17:45, אני אקח אותו או שאתה, אדוני?" הוא שאל.
"נראה, אעדכן אותך, מה אתה עושה עכשיו?" הוספתי לשאול.
"אני נוסע למייקי, אבא שלו שוב פעם מציק לו" ג'ייס נאנח בעייפות.
חייכתי לעצמי.
"אוקיי, תיקח אותו לאונברסיטה, אני אתקשר אליו עכשיו" אני מוסיף.
שמעתי את הנהנו הכבד.
"יאללה ביי, אחי" אמרתי בחיוך וניתקתי, ממהר להתקשר למייקי.
"זה שוב פעם המפלצת הזאת?! תקשיב לי טוב, אם אתה שומע אותי, תעזוב לי את הילד, הוא תמים!" שמעתי את צעקותיו של אביו.
הרמתי גבה.
"מייקל, אני על רמקול?" שאלתי בכל ביטחון העצמי שלי.
"לשים אותך?" הוא שאל בהיסוס קל.
"כן" רק אמרתי.
"הוא רוצה לדבר איתך, אבא" מייקל לחש לאביו.
"תקשיב לי ט-" אביו התחיל לאמר.
"שמעתי את כל מה שאתה רוצה לאמר. ולי יש משהו לאמר לך, הילד שלך... הוא כבר לא ילד, הוא חווה את הדברים הכי גרועים עד הכי טובים, תפסיק להכחיש, הילד שלך, כבר לא ילד, תכניס לעצמך את זה טוב בתוך המוח, הוא כבר לא ילד, הוא בין הצלפים הטובים ביותר שלי, והוא שחקן מצטיין, הוא גמר את האונברסיטה לפחות כבר שלוש פעמים, כי הוא היה צריך לעקוב אחריי אנשים בשבילי, וחוץ מזה, אני משלם לו, יש לו בית, ואפילו כסף לבזבוזים, מערכת יחסים חזקה ושניי כלבים, והמון חופש. איפה הבעיה?" אמרתי בכעס לאביו.
"העבודה הזאת..." אביו התחיל לאמר.
"העבודה הזאת, קצת אפלה, אבל סה"כ אני לא שולח אותו לזונות או לפטות זקנים, הוא רק בודק בשבילי את השטח, אני לא מוצא סיבה שתהיה לך בעיה עם זה" נשמתי עמוק.
"אם אתה תמשיך ככה, אני אקח את מייקל לחסותי" אני מוסיף בכעס.
"אני לא ארשה זאת!" אביו צעק בכעס.
"אני לא אבקש אישור" אני רק אומר בכעס וג'ייס נכנס לביתו של מייקל עם המפתח שמייקל נתן לו.
"שלום, שלום, חזרתי הביתה" שמעתי את קולו.
"מה את-" אביו התחיל לאמר.
"אני צריך ללכת, ביי אבא, אל תהיה פה כשאני חוזר" שמעתי את מייקל אומר בצהלה וקולות של ריצה וטריקת דלתות של מכונית והטנעת רכב.
"אתם בסדר?" שאלתי בחיוך.
"כן, אדוני" ג'ייס מיהר לענות.
מייקל צחק.
"אז למה התקשרת, לוק?" מייקל שואל, נרגע.
"אני צריך שתשמור לי על מאלודי" אני אומר בהיסוס קל.
"אה, הילד שחשוב לך? יש מלא שמועות, כולם רבים עליו" מייקל אומר ברוגע.
"בגלל זה אני צריך שתשמור עליו" אני רק אומר בכעס.
"באונברסיטה?" הוא שואל בשעשוע.
"כן" חייכתי.
"עכשיו?" הוא שואל בהיסוס.
"יש לך משהו חשוב לעשות?" ג'ייס שואל אותו.
"לא, שום דבר" הוא רק אומר.
"אז תבוא אליו עכשיו, אעדכן אותו שאתה שלי" אני רק אומר.
"שלך? הוא שלי, מאלודי שלך, אל תתחיל להשתין על כולם" ג'ייס אמר בכעס.
צחקתי בקול.
"ג'ייסי, כולכם שלי" אני רק אומר, צוחק ומנתק.
"אדוני, פייקן פה, שומרים איתו" לואי, בחור חזק בעל חליפה לבנה ועניבה שחורה, כמו כל שאר השומרים נכנס בבהלה לחדר ישיבות.
"תגיד לו לחכות רגע בחוץ" אמרתי בחיוך.
הוא הנהן, יוצא.
התקשרתי למאלודי.
השתיקה ענתה לי.
"הרבה רוצים לחטוף אותך, בגלל שהכנסתי אותך לתוך כל העבודה שלי, הם רוצים לפגוע בי, דרכך, אז שלחתי אליך בחור, מייקל, יש לו צלקת קטנה על הסנטר, קצת לפניי הלסת, אפשר לראות אותה רק אם מסתכלים, אז תשים לב, רק אל תבהל, אוקיי?" אני אומר בדאגה.
הוא לא מגיב.
נאנחתי.
"לא מראים אהבה דרך סקס" הוא רק אמר בכעס בקולו העדין וניתק.
פערתי את עיניי קלות.
פייקן נכנס בכעס, שומריו מאחוריו.
הרמתי גבה, מכבה את הטלפון.
"אתה עד כדך רוצה להשפיל אותי? משאיר אותי לחכות בחוץ? בזמן שאתה לא עושה כלום?!" הוא נכנס בצעקות.
הרמתי גבה.
"בדיוק, באתי לקום לקרוא לך, הייתה לי שיחת טלפון חשובה" הסברתי בחיוך, נעמד.
הוא הסמיק קלות.
הוא הרים גבה לגופה על הרצפה, ואז אל המזדווה על השולחן.
"תקרא ללוסי שתנקה פה, וקח את זה לפרדנלין, הוא ידע מה לעשות עם זה, ג'יימס" אמרתי בחיוך לשומר שלי ליד השולחן, מושיט לו את המזוודה הכסופה.
הוא מיהר להנהן ויצא מהחדר.
"אז? למה באת?" חזרתי להתיישב, משלב את ידיי על השולחן.
הוא הזעיף את פניו, מחכה שלוסי שבדיוק נכנסה תגמור לנקות את הדם.
"תיקח אותו, תקבור אותו, תגיד למשפחה שלו שהוא נקלע לתאונה מצערת" אמרתי ללואי.
הוא הנהן, מרים את הגבר המת ויצא מהחדר.
פייקן הרים גבה.
חייכתי אליו.
"יש לך ילד, אה?" הוא התיישב מולי.
צחקתי.
"ילד? הוא בן 22" הרמתי גבה.
"איך הסתרת אותו כל הזמן?" פייקן צחק.
"להסתיר? אני לא מסתיר אותו, האמת שכולם גילו עליו ממש מהר" הנהנתי לעצמי.
"מהר? הוא כבר בן 20" פייקן הטה את ראשו קלות.
"מה? אומייגאד, אתה חושב שהוא הילד שלי? הבן שלי? ממש לא, פייקן!" פערתי את עיניי קלות.
הוא הרים גבה.
"הוא לא?" הוא הרים גבה.
צחקתי בקול.
"ממש לא" חייכתי לעצמי.
פניו האדימו קלות.
"זה יכול להיות מצחיק אם הוא הבן שלי" חייכתי.
הוא רק גלגל את עיניו.
"אני רוצה אותו, בכמה אתה מוכר אותו?" פייקן שאל.
"יש לי בן, שיתחתנו, וזה יחבר בינינו" פייקן הסביר.
"הוא לא למכירה, הוא שייך לי" נעמדתי.
הוא נעמד גם כן.
"הוא יגיע היום לנשף?" הוא שאל בכעס.
"נראה" רק אמרתי.
הוא נאנח, מכין לעצמו קפה שחור.
"הילד שלי גם יבוא, אני מקווה למצוא לו בן זוג עשיר וחזק" הוא נאנח.
"הוא יכול להיות זונה שלי" חייכתי.
פייקן שלח לי מבט רצח.
צחקתי.
הטלפון שלי התחיל לצלצל.
'שיחה נכנסת ממאלודי'
מיהרתי לענות.
"הכל בסדר?" שאלתי בדאגה.
השעה הייתה כבר 17:43.
"מאלודי" אמרתי כשהשתיקה ענתה לי.
"שלום, מדבר פה ג'ונתן, אתה בן הזוג של מאל?" נשמע קול דק.
הרמתי גבה.
"למה הטלפון שלו אצלך?" נעמדתי, לוקח מפתחות לאופנוע השחור וקסדה שחורה.
"הוא מעולף על הרצפה, אז רציתי להתקשר למישהו שמכיר אותו" הוא הסביר.
"הוא נושם?" שאלתי בכעס.
"כן, הוא נושם, הוא פשוט... נראה פצוע" הוא הסביר בהיסוס.
"איפה אתם?" שאלתי בדאגה.
"ב... ליד האוניברסיטה למשפטים" הוא הסביר.
"אני מגיע" רק אמרתי ועליתי על האופנוע.
"מה קרה?" פייקן שאל.
"מישהו פגע בוא, אני מגיע לשם, אתה רשאי להגיע גם" אני מוסיף ומתניע, מרים את הרגלית ונוסע מעל המהירות המותרת.
הגעתי לאוניברסיטה, התקהלות קטנה הייתה סביבו.
ירדתי בריצה מהאופנוע, רץ אליו.
"זוזו" דחפתי אנשים.
הרמתי אותו, מתקשר לג'ייס.
"איפה אתה לעזאזל?" שאלתי בכעס.
"אני מצטער אדוני, שלחתי לך הודעה, נפצענו בדרך, כנופיה על אופנועים התאגדה מולנו" הוא הסביר בהיסוס.
נשכתי את שפתי.
"בסדר, באיזה בית חולים אתם?" שאלתי.
הוא אמר לי את השם ופייקן הסיע אותנו לשם.
בדקתי את הדופק של מאלודי.
"הוא נושם, יש לו חתך עמוק ביד, וברגל" נשמתי עמוק, מנסה להפסיק את הדימום מידו עם הג'קט השחור שלי.
"לעזאזל" סיננתי.
הגענו לבית החולים, הרמתי אותו, נכנס בריצה לבית החולים.
"אני צריך לעצור לו את הדימום" אמרתי בכעס לאחות והנחתי אותו על מיטת גלגלים.
היא רצה לקרוא לרופא.
"מה קרה לו?" רופא בכיר רץ אלינו, אחיות מתחילות לגלגל את המיטה.
"אני לא יודע, אבל אני לא מצליח להפסיק את הדימום" הסברתי בדאגה.
הם נכנסו לחדר ניתוח וסגרו עליי את הדלת.
"אני מצטער אדוני" מייקל וג'ייס לא הפסיקו להתנצל.
"תעצרו לנשום קצת" אמרתי בכעס, הולך הלוך ושוב במסדרון הלבן.
נפתח הדלת.
"הוא מורדם כרגע, נגלה מה מצבו רק שהתעורר" הרופא התחיל לאמר.
לא הקשבתי, רץ לתוך החדר.
הילד שכב על מיטת בית החולים, לגופו רק בוקסר ושמיכה גדולה.
נאנחתי, מתיישב לידו.
"אתה בסדר, מאלודי?" הנחתי את ראשי על ידו, דמעה יורדת במורד לחיי.

------
יום זיכרון משמעותי.
לעשות טוב לאנשים אחרים לא יפגע באף אחד.