כשאמרה לי הזקנה, מדוע בחרתי ללכת. לא ידעתי מה לענות לה. פתחתי את פי, אך שום קול לא יצא ממנו.
היא חייכה אלי בפנים מקומטות, ואמרה, "זוכר, בתחילת השיחה, שאמרתי לך, שאגיד לך משהו לפני שתלך לישון?". הנהנתי. מחכה למוצא פיה, אך מה שקיבלתי היה אחר לגמרי מהצפוי.
"ישנם בגדים בארון בחדר הראשון מימין, תוכל ללבוש אותם, רובם חדשים, אם תרצה להתקלח יש בחדר האורחים מקלחון, כשתסיים עם ארגוני השינה בוא לחדרי, הוא נמצא דלת ליד" אמרה וקמה מן הכורסא. משאירה את טאהיונג ללא מילים, אך עם המון הרהורים.
טאהיונג הנהן בשנית וקם, הולך לחדר האורחים, רואה את דבריה של הזקנה מול עיניו. נכנס הבחור הצעיר אל הדלת, רואה את הארון הגדול, ואת הדלת שדברה עליו אותה הזקנה.
אבל מיטה לא הייתה באותו החדר, אלא מיטות, הפך אותו בחור מסוקרן, פתח את דלת הארון וראה שלל בגדים.
בגדים לתינוקות בצבעים אדום וכחול בהיר, ילדות וילדים, נערים ונערות, בחורים ובחורות, בשלל צבעים וסגנונות. הכל מסודר לפי סדר עולה של הגילאים.
שמלות ערב ישנות אך שמישות, מעילי גשם צהובים ושלל מטריות. החדר הזכיר לו משהו. אך לא ידע מה.
עלו יותר מדי שאלות. למה זקנה שגרה לבד צריכה כל כך הרבה בגדים, וגם בגדים שלא מתאימים לגוף ולגיל שלה? מדוע יש כאן כל כך הרבה מיטות?, מאיפה השיגה את כל הבגדים האלו?
וחשוב יותר מהכל.. מה מעשיה של האישה הזו?.
טאהיונג לקח מכנסיים כחולים, חולצה קצרה כחולה כהה וחיפש במגרות אם יש חבילת בוקסרים כלשהי. פתח את המגרה של הארון וראה שם גרביים, בצבעים שחור, לבן, כחול, ופרחוניים, בגדלים שונים. באורכים שונים.
פתח עוד מגירה, וראה חבילת בוקסרים נקיים וכך גם תלבושה תחתונה. בשלל גדלים.
מעניין למה יש לה כל כך הרבה סוגי בגדים.
לקח הנער את הבגדים ונכנס אל חדר המקלחת הקטן. התקלח במהירות הבזק, לא רוצה לחפוף את שיערו. הוא סיבן את גופו במהירות. התנגב וייבש את השיער שלו, לובש על עצמו את הבגדים הנקיים.
יצא הבחור מן החדר , תקתק כמה פעמים לפני שפתח את דלת חדרה של הזקנה. "הכנס נערי" אמרה, היא הייתה במיטתה. יושבת עליה וגבה על משענת המיטה הגדולה.
"שב נערי" אמרה בחיוך, והניחה את ידה על צד גופה. מסמנת לו לשבת לידה. "עולות לך שאלות, נכון?" שאלה בחיוך. הנער הנהן במבוכה קלה. "אז קדימה נערי, שאל, אל תתבייש".
"מאיפה כל הבגדים האלה? בשביל מה הם נמצאים פה?, הרי מי משתמש בהם".
"אסביר לך נערי, כשהייתי צעירה, גדלתי במשפחה מרובת ילדים, היינו כל כך הרבה שחלקנו מיטות והבגדים היו של כולנו ביחד" אמרה, מחייכת. "איפה הם?" שאל טאהיונג.
"האחים שלי חלקם הלכו עם הבעלים והנשים שלהם לגור איתם, היו לי אחים תאומים שגילו להם סרטן" אמרה אבל החיוך לא מש מפניה. היא דברה על אחיה הנפטרים בחיוך כזה שטאהיונג לא הבין. הרי מתים, למה היא מחייכת לכך?.
"אני ואחי התאומים עברנו כל כך הרבה, זכרונות מתוקים יש לי מהם, לא רעים". אמרה. עוצמת את עיניה בחיוך מתוק על שפתיה.
"היו לי עוד אח ואחות גדולים, הם נפטרו לפני שנים טובות, האחים האחרים שלי, היו גדולים ממני, אני הכי קטנה במשפחה שלי" אמרה.
"ההורים שלי נפטרו, חייתי עם בת דודתי הרבה שנים, אני יותר מבוגרת ממנה, אבל היא למען האמת גדלה אותי". אמרה הזקנה.
"בגלל זה כל הבגדים?" שאל, "כן.. אני שומרת אותם, בשביל בת הדודה שלי, היא משתמשת בהם בשעת הצורך ולצערי, יש הרבה צורך" אמרה.
"למה לצערך? לא היית רוצה שהיא תביא את זה לילדים שלה?".
"זה לא לילדים שלה הביולוגיים נערי. הבגדים האלו הם לבית היתומים שלה,
בית היתומים של ראסל".
כשאמרה את זה, עיניו של טאהיונג נפערו.
__
עוד פרק:))
זוכרים את ראסל?👀
ואני חולה ×_×..
שיהיה לכם יום נפלא!
נ.ב בבקשה תצביעו
YOU ARE READING
Little Shit 2
Fanfictionלאחר שהבנים עברו אל ביתם הם היו בשכנות עם ג'ונת'ן ואלכסיי. אבל אלכסיי, הוא לא תמים כמו שהוא נראה. "היי טאהיונגי!" "לכסי!" "רוצה לשחק עם דאדי?"
