𝔹𝕣𝕠𝕜𝕖𝕟 𝕙𝕖𝕒𝕣𝕥

פרולוג

קורבין השתופף מאחורי עגלת האבטיחים של מר דוראן והביט סביבו. לא, אף אחד לא שם לב. גם לא מר דוראן עב הכרס והשפם, שהתמקח עם לקוח על כמה פרוטות. 

קורבין שמע את בטנו מקרקרת ברעב, קרקור שמתמשך כבר כמה ימים, וניסה להתעלם ממנה, שתפסיק להציק לו. בבקתה העלובה, בחדר הגדול והיחיד, האחים הקטנים שלו רעבים יותר ממנו ומחכים לאחיהם הגדול שיביא להם משהו להכניס לפה, אחרי ימים ארוכים של רעב וצמצום. הוא לא יכול להיות רעב עכשיו.

עיניים חטטניות של אישה מבוגרת לבושה בצעיפים צבעוניים וחצאיות ארוכות סקרו אותו מכף רגל ועד ראש, נעצרות בבגדיו הבלויים והדקיקים ובנעליים הקרועות, שלא ישרדו את החורף הקשה שנחת בפתאומיות בשבוע שעבר. היא התקרבה אליו והוא נרתע, צועד לאחור ונתקע בגבו בגדר אבנים. 

"אתה רעב, ילד?" היא שאלה בחיוך. למרות גילו, אנשים בטוחים שהוא ילד ולא נער מתבגר בן 16. ככה זה כשאתה הילד הנמוך ביותר בשכבת בני גילך, אולי בגלל חוסר תזונה במהלך הילדות. הוא ניענע בראשו. לא, הוא לא ייקח מתנות חינם, וכמובן שלא ידבר עם זרים. כלל זה נחקק בליבו עוד כשאימו הייתה בחיים, שנים רבות קודם לכן. עכשיו אימא היא רק זיכרון קלוש, צל שלפעמים מעכיר את האווירה סביבו ומזכיר לו שאין מישהו אחר שידאג ללארה ולג'יימס חוץ ממנו. כאילו שיכול לשכוח אחריות שכזו.

למרות סירובו, הזקנה דחפה מספר פרוטות נחושת לידו, ודחתה כל סירוב שלו לקבלן. "אתה צריך את זה יותר ממני," היא אמרה. "ראיתי את מבטך התאב כשהבטת בדוכן האבטיחים וניסית לקחת אבטיח בלי שמר דוראן או כל עובר אורח אחר ישים לב. תקנה אבטיח מתוק וגדול לבני משפחתך."

הוא האדים. הוא לא מוכן לקבל מתנות חינם, גם אם מצבו נואש כל כך. "איך אני יכול לעזור לך, גבירתי?" הוא שאל, אך היא נופפה בידה בביטול. הוא ניסה שוב. "אולי יש משהו שאת צריכה שאעזור לך? האם את צריכה עזרה בהבאת המוצרים לביתך?" למרות גובהו, קורבין היה חזק יותר מהנראה לעין. היא הביטה בו שוב וחייכה חיוך רחב יותר, אם זה אפשרי. "האמת שאשמח אם תוכל לעזור לי. השרירים שלי כבר אינם מה שהיו פעם. הוי, הזקנה הורגת אותי", היא מחתה זיעה ממצחה והושיטה לו את הסלים שעמדו למרגלותיה. "הבית שלי לא רחוק. דקות ספורות בלבד של הליכה.", וקורבין התחיל ללכת בעקבותיה, מביט על השמש ההולכת ושוקעת. אולי אם ימהרו הוא יספיק לקנות דבר מה לארוחת הערב שישביע אותו ואת אחיו הקטנים. יכול להיות שהכסף יספיק אפילו לחריץ גבינה או למעט סוכר.

במהלך הדרך לביתה של האישה הוא גילה ששמה הוא טניה, והיא אימא לשלושה ילדים שהתבגרו ועזבו את הכפר. היא התאלמנה לפני כשנתיים, ועכשיו היא ערירית וחיה לבד, וחוץ מנערה שמגיעה לבשל לה פעמיים בשבוע, הפעמים היחידות שבהן זוכה לפגוש חברת אנשים הן בימים שבהם הולכת לשוק או לבר שבקצה העיירה. היא התעניינה גם בשלומו ובחייו הפרטיים, אך הוא ענה בקצרה ובנימוס. כן, יש לו אח ואחות. לא, הוא לא לומד בבית הספר הפרטי אלא בבית הספר הציבורי, שם לומדים כל אלה שאין להם כסף וייחוס בשביל לשלוח את הילדים לבית ספר יוקרתי ומוצלח יותר, כזה שלא יוצאים משעריו רוצחים, אנסים וגנבים או מסכנים הרעבים ללחם בעלי השכלה בסיסית בלבד. לא, ההורים שלו לא בבית. כן, זה מצער שאמא שלו נפטרה ממחלת הטיפוס לפני שבע שנים ושאביו הוא שייט נודד מסביב לעולם ומגיע לבקר לעתים רחוקות בלבד אם בכלל, ולא יצר איתם קשר כבר 3 שנים. רק ההגעה לביתה של טניה קטעה את שטף השאלות הבלתי נגמרות, ונתנה לקורבין להניח את הסלים על השולחן בסלון הגדול. טניה חיה בבית לא קטן בכלל ביחס לאישה שחיה לבדה. גם לא ביחס לבית של משפחה ברוכת ילדים. רק הקומה התחתונה גדולה פי שניים מביתו של קורבין, והבית נראה גדול מדי בשביל טניה. טניה לא הפסיקה להודות לקורבין על טוב ליבו ועל העזרה שהושיט לה. "אין בעד מה", אמר לה. "ותודה על הכסף." היא פתחה מגירה קטנה, ספרה מספר מטבעות כסף שווי ערך והושיטה לו. "על עזרתך. אני חושבת שזה יועיל לך יותר מאשר לי, אישה בודדה שלא דורשת הרבה. תקנה לאחיך ולאחותך שוקולד וממתקים, ותאמר להם שדודה טניה דאגה להם לפינוקים." כשחשב על חיוכו הגדול של ג'יימס ועל פניה הזורחות של לארה כשיראו את הפינוקים שיקנה להם בכסף, לא הייתה בליבו היכולת לסרב לה, ולקח את הכסף בנימוס. "תודה, טניה. תודה רבה!" אך היא הפטירה בידה לביטול. אין בעד מה. "אם אתה כבר כאן, נער צעיר, תוכל לעזור לי בעוד משהו?" הוא הנהן בהתלהבות, מנסה לפצות על הכסף שלקח ללא תמורה. "הנורה  בחדרי התקלקלה אמש. תוכל להעיף מבט, אולי צריך להחליף אותה?" הוא יודע להחליף נורות כבר זמן רב, מאז שהתחיל לחפש עבודות מזדמנות למחייתו. הוא עלה בעקבותיה לחדרה, המרוהט ברהיטים מעץ אלון כבד ואיכותי, אם כי בפשטות יחסית לאנשים בעלי כסף כה רב כמו שראה לפי איכות הרהיטים ומספר פריטים יקרי ערך נוספים שראה בדרכו לחדרה של טניה. 

קורבין החליף בזריזות את נורת הלהט לנורה חדשה שטניה הושיטה לו בלי להפסיק להודות למושיע שלה. "תודה לך נערי. כל טוב ורק טוב שיהיה לך!". הוא משך בכתפיו, והודה לה שוב לפני שיצא אל הערב ההולך ומתקרב. הוא רץ כל הדרך אל השוק, כדי לראות את רוב הרוכלים אורזים את מרכולתם וסחורותיהם ליום המחרת. הוא איחר את ההזדמנות לקנות משהו שישמח את הילדים שמחכים לו, רעבים ללחם. מר דוראן בדיוק היה באמצע לסיים ולמכור את האבטיחים האחרונים, וכשקורבין התקרב אליו כדי לבחור אבטיח גדול ומתוק, הוא נתן לו במתנה עוד קופסא קטנטנה עם כמה תותים שנותרו לו. מותרות שלא זכה להן כבר כמה שנים. הוא הודה לו, ומיהר, עם הפירות בידו, לכיוון המאפייה שעדיין נותרו בה מספר לקוחות. הוא לקח שני כיכרות לחם בשביל ארוחת הערב ושילם על כל אחת שני מטבעות נחושת, במחשבה שמחר בבוקר הוא יקום מוקדם כדי לקנות לחם טרי וחם, כמו שלא קנה כבר תקופה ארוכה. תמיד הוא לקח כיכרות מיום האתמול במחיר מוזל יותר, או כשהמצב הכספי היה דחוק ביותר- מהשאריות של סוף היום, כאלה שהשאירו בחוץ כי כמעט ואינן ראויות למאכל.

עם השלל הרב הוא מיהר אל הבית הקטן, והספיק להגיע לפני שהשמש שקעה לחלוטין, כשהשמיים היו צבועים בגוונים כהים של כחול, סגול ואדום. לארה שמעה את צעדיו ורצה לקראתו בשמלה כחולה שקנה לה בתחילת השנה, לכבוד החגים, אחרי ימים ארוכים שחסך פרוטה לפרוטה כדי שתזכה לקבל את המתנה שכל כך רצתה לחג המולד. עכשיו, עם הכסף של טניה, הוא יוכל לקנות לה עוד שני שמלות, וזוג נעליים חדשות לג'יימס במקום אלה שקרע בשבוע שעבר. הוא יוכל גם לקנות לעצמו זוג מכנסיים חדשים וחולצות חדשות. ארבעים מטבעות כסף הן סכום לא פעוט, וזה העודף שנשאר לו אחרי שהשתמש במעט ממטבעות הנחושת שברשותו. הכסף יספיק לו לשבועיים לפחות, חודש אם יחיו בצמצום. "ג'יימס, קורבין חזר!", צעקה לארה לכיוון הבית ורצה לבדוק את השקיות בידיו של אחיה הגדול. היא צווחה באושר כשראתה את התותים, ומיהרה לארגן את שולחן ארוחת הערב לאור מנורת השמן הקטנה שעמדה בחדר הגדול. הם לא הרשו לעצמם להשתמש בחשמל, כמו רוב הבתים בכפר. ג'יימס הצטרף אליה, ותוך רגעים ספורים הם כבר ישבו, מחכים לאוכל בהתלהבות. קורבין חייך, כמו שתמיד מחייך לידם, ופרס להם פרוסות עבות מהלחם. את האבטיח הם יאכלו לקינוח, והתותים יישמרו למועד מיוחד. לארה בת השמונה סיפרה על הבילוי אצל חברתה אחר הצהריים, וג'יימס דיבר על לימודיו. למרות העוני, קורבין דאג למורה פרטי פעם בשבוע שיעזור לאחיו בן השתיים עשרה להצטיין בלימודיו, כדי שיוכל בעתיד לרכוש מקצוע ולהתפרנס בכבוד, מה שכבר מאוחר מדי בשבילו עצמו. 

הוא הרגיש מאושר אחרי תקופה ארוכה שלא הכיר את הרגש הזה, והתרווח בכיסא העץ הרעוע שעליו ישב, אך דפיקות חזקות מנעו ממנו להנות כך לזמן רב.

ג'יימס ניגש לדלת, ופתח אותה כדי חרך צר. "שוטרים", הוא לחש בבהלה ופתח את הדלת לרווחה, מבועת. ואכן, זוג שוטרים אימתניים עמדו בפתח, אוחזים באקדחים שלופים בידיהם. "קורבין ניית'ן דרו?" הם שאלו בקול עמוק. קורבין צעד צעד אחד קדימה. השוטר הגבוה מביניהם, ששפם עבה וכהה מעטר את פניו התקרב אליו ותפס בזרועו. "אתה עצור ברצח של טניה איזבלה טמלין. "