אני כל כך שמח שראיתי את ג'וליה אתמול.
היא נתנה לי תקווה, שמחה, סיבה להמשיך להתמודד.
"450112, יש לך טלפון", האחות קוראת לי.
אני מגיע אל הקבלה.
"הלו?"
"היי קיין", אשתי אומרת לי מעבר לטלפון.
"ג'וליה", אני מחייך, "מה שלומך?"
"בסדר...", היא אומרת לי.
אנחנו משתתקים.
"הכל בסדר?" אני שואל אותה.
"כן", היא אומרת, "בעצם לא".
"מה קרה?" אני נהיה מודאג.
"אני עוזבת, קיין", היא אומרת לי.
הלב שלי מפסיק לפעום לרגע.
"מה אמרת?" אני מצחקק, "לא שמעתי טוב..."
"שמעת מצוין, קיין", היא קרה, "אני לא רוצה לראות אותך יותר".
"ג'וליה..."
"לא, קיין", היא כועסת עליי, "אני משאירה אצל אבא שלך את הילדים והולכת הכי רחוק שאפשר ממך".
"בייבי..."
"זה נגמר בינינו, קיין", היא אומרת בכעס.
"אני אמצא אותך..."
"אתה לא!" היא צועקת עליי, "אתה לא תשתחרר בחודשיים הקרובים, לא תראה אותי שוב".
"בייבי, למה?" אני מרגיש דמעה זולגת ממני.
"זה נגמר קיין", היא נושמת עמוק, "להתראות".
צליל ניתוק נשמע.
פאק.
פאק.
פאק!
אני דופק את הטלפון בקיר, יוצר סדקים בקיר הבטון.
אני חייב לצאת מפה, כמה שיותר מהר.
אולי עוד אספיק לתפוס אותה.
היחידה שיכולה להוציא אותי, היא האישה שאני הכי נגעל ממנה כאן, זו שאני מנסה להתחמק ממנה.
לעזאזל.
אני רץ לחדר של מוניקה, פותח את הדלת בסערה אדירה.
מוניקה יושבת בפנים עם מאושפז אחר.
"450112, אתה לא יכול..."
"אני צריך עזרה, דוקטור", אני מתנשף, "ואתה, עוף מכאן", אני פונה למטופל.
הוא בורח משם כל עוד נפשו בו, טורק אחריו את הדלת.
"מה קרה קיין?" היא מגרגרת בקולה, "ידעתי שלא תתנגד..."
"אני צריך לצאת מכאן", אני אומר בכעס, "היום. עכשיו".
היא צוחקת בקול גדול.
"מה מצחיק אותך, מוניקה?!" אני זועם.
"אחרי שאתה לא משתף פעולה כבר כל כך הרבה זמן", היא מתעשתת, "אתה באמת חושב שאחתום לך על שחרור מוקדם? ועוד להיום?!"
עיניי מתמלאות דמעות.
"בבקשה", אני נופל על הברכיים, "אני חייב לצאת מכאן. אשתי צריכה אותי. רק תגידי מה עליי לעשות, ואעשה מיד".
אני מרים את ראשי לעבר מוניקה, שמשחקת עם הגבות שלה.
"קום על הרגליים, קיין", היא מבקשת ואני קם.
"אתה רודף אחרי בחורה..." מוניקה מלטפת את חזי, "כל כך אבירי מצידך..."
היא תופסת אותי, מנשקת אותי. היד שלה נשלחת אל המכנסיים הרפויים שלי, במשיכה קלה היא מורידה אותם.
"מה את עושה?" אני מזדעזע.
"אתה רוצה לצאת מפה, לא?" היא מחייכת, מדברת בפלרטטנות, "אתה צריך לתת לי משהו בתמורה..."
היא תופסת באיבר המין שלי, כמעט חונקת אותו כשהיא משפשפת למעלה ולמטה במטרה להקשיח אותו.
"שב, קיין", היא נועלת את הדלת.
אני מתיישב.
היא מורידה את התחתונים שלה מתחת לחצאית ומתקרבת אליי.
"אני נשוי...", אני מתקשה לנשום.
"אני יודעת", היא מתקרבת אליי ולוחשת, "זה רק יעשה את זה יותר מהנה".
היא מתיישבת עליי, אני סוגר את העיניים בכוח.
היא מתחילה לזוז, למעלה ולמטה.
היא מגעילה אותי.
אל תחשוב על זה.
תחשוב על ג'וליה.
פאק, ג'וליה.
המחשבות על ג'וליה שיושבת עליי במקום הנימפומנית הזאת מתדלקות אותי, מקשיחות אותי קצת יותר.
"כן, קיין, כן", היא גונחת באוזניי.
אני לא מסוגל לראות את הפרצוף שלה.
"רדי ממני, תעמדי על ארבע על הספה", אני נוהם.
"כן, קיין", היא מגרגרת.
אני נכנס מאחוריה, מדמיין את האישה היפה שלי ולא את המטפלת המגעילה שלי.
"כן, ג'וליה", בתנועה אחת חזקה אני גומר, תוך כדי שאני מדמיין את אשתי היפה.
"זה היה מדהים", מוניקה נאנחת מעונג.
אני תופס בצווארון החולצה שלה, מקרב אותה אליי.
"שחררי אותי, עכשיו", אני נוהם.
YOU ARE READING
אות קיין 3 - קוד זיהוי
Romanceקיין וג'וליה מופרדים. קיין נשלח למכון הגמילה, וג'וליה נשארת בחוץ, לחכות לו שייצא. בזמן ששדים מהעבר צצים ומאפילים על אהבתם ושאלות גורליות עולות על הפרק, עולה שאלה אחת וחשובה - האם האהבה שלהם באמת יכולה לנצח הכל? סיפור זה הוא המשך ישיר לסיפור אות קיין...
