אני מוכנס לתוך מבנה גדול ולבן, הקירות מתקלפים, רעש סטטי של שקט נשמע ברקע.
רעש של שקט במכון גמילה.
מצחיק.
אני מובא אל פקידת הקבלה.
"אני רוצה לדבר עם אשתי", אני דורש.
"אין שיחות טלפון כרגע", היא עונה לי בקרירות.
"את יודעת מי אני בכלל?" אני זועם.
"פה אין שם", היא מביטה בי, "יש רק קוד זיהוי. ברוך הבא, מספר 450112".
"סליחה?" אני שואל בכעס.
"זה קוד הזיהוי שלך, 450112, מציעה לך להתרגל למספר הזה", היא מחייכת בקרירות, "אלו עם הגישה שלך נשארים פה הכי הרבה".
אני רוצה לשבור את הפרצוף הזחוח שלה.
היא נותנת לי פיג'מה לבנה של מכון הגמילה. לטענתם, עם זה אני אמור להסתובב כל היום.
אין בגדים אמיתיים, ארוחות בינוניות בזמנים קבועים, טלפונים רק בשעות קבועות, הגבלת שיחות לכל מאושפז.
בית כלא במלוא מובן המילה.
אני צועד בשקט במסדרונות, ריח של תרופות אופף את המקום.
אנשים בוהים בי, אך לא מדברים.
אני תוהה האם מישהו מזהה אותי.
אני ממשיך ללכת עוד קצת, מובל לחדר ריק. אני נכנס, מחכה לי בו אישה.
היא לא מטופלת פה, אני בטוח. היא לא לבושה בבגדים הלבנים, היא לבושה בחצאית שחורה שמגיעה עד ברכיה ובסריג. את רגליה מעטרות נעליים בעלות עקב קטן ושיערה השחור אסוף בפקעת הדוקה מעל ראשה. היא כותבת כל מיני דברים במחברת שלה, המשקפיים העגולים שלה כמעט נופלים מעיניה כשהיא נושכת את שפתיה הצבועות באדום זנותי.
"אתה 450112?" היא שואלת, לא מרימה את ראשה.
"אני מסרב להיקרא בשם הזה", אני עונה.
היא מרימה את עיניה החומות אליי.
"קיין רייבן", היא בולעת את הגוש שבגרונה.
"שמי הולך לפניי", אני מחייך, "אפילו פה".
"אני מבינה", היא קצת מגמגמת, "אבל אני מחויבת לפנות אליך בתור המספר שלך".
"מי את בכלל?" אני שואל בבוז.
"אני דוקטור מוניקה ריצ'רדס", היא מושיטה לי יד ללחיצה, "פסיכולוגית קלינית".
אני לוחץ את ידה.
"שב בבקשה, 450112", היא מחייכת.
"בבקשה, קראי לי קיין", אני מתיישב.
היא מחייכת.
"נעשה עסקה, אקרא לך קיין כשנהיה בחדר הזה", היא מביטה בי, "ומחוץ לחדר תהיה שוב 450112".
YOU ARE READING
אות קיין 3 - קוד זיהוי
Romanceקיין וג'וליה מופרדים. קיין נשלח למכון הגמילה, וג'וליה נשארת בחוץ, לחכות לו שייצא. בזמן ששדים מהעבר צצים ומאפילים על אהבתם ושאלות גורליות עולות על הפרק, עולה שאלה אחת וחשובה - האם האהבה שלהם באמת יכולה לנצח הכל? סיפור זה הוא המשך ישיר לסיפור אות קיין...
