אות קיין 3 - קוד זיהוי

פרק 4 (47) - קיין

לעזאזל, בחדר הארור הזה אין אפילו חלונות, כך שכשהאחות אומרת שהשעה כבר 7:30 ומעירה אותנו בברוטליות, אין לי איך לאמת את המידע.

זה לא משנה, בכל מקרה לא הצלחתי לישון דקה בלילות האחרונים, ולא רק בגלל הנחירות של 310427, השותף האידיוט שלי, אלא גם בגלל השיחה עם ג'וליה לפני שבוע.

הפסיכולוגית הטיפשה הזאת זרעה בי ספק, ועם כמה שאני לא רוצה להודות בזה, יכול להיות שהיא צודקת.

יכול להיות שזה לא הילד שלי.

אני לא מתכוון להגיד את זה לג'וליה, או למוניקה, אפילו לא לעצמי.

היא איתי, היא בחרה להיות איתי, זה לא משנה מי האבא.

בתנאי שאני האבא.

לדומיניק יש את האף שלי, לאליזבת יש את השפתיים שלי, אני בטוח שהם שלי. הם היו דומים לי מהשנייה שנולדו, ככל שגדלו קיבלו את תווי פניה של ג'וליה יותר ויותר.

אבל מה עם החדש לא ייראה כמוני בכלל? מה עם יש שביב של אמת במה שאומרת הפסיכולוגית?

אני לא מסוגל לחשוב על זה יותר, זה קינן לי בראש מהשנייה שיצאתי מהמשרד שלה.

אני שונא אותה כל כך.

שונא את הצורה שבה נושכת את שפתיה האדומות המטופשות, שונא את האופן בו היא מפסקת את רגליה כדי להחליף רגליים, שונא את האופן בו היא משחקת עם העט בין שפתיה.

שונא את הספק שהיא העזה לשתול בי.

אני אזכה להגיד לה הכל היום, בפגישה שלנו אחר הצהריים.

ארוחת הבוקר מחליאה, אני לא מסוגל לחשוב על אוכל בכלל. אני משחק עם המזון בצלחת שלי, מזיז אותו ימינה ושמאלה, לא רוצה שישאלו שאלות.

"מה עובר עליך, 450112?" השותף שלי שואל אותי.

"תתרכז בצלחת שלך, 310427, לפני שאעיף אותך לתוכה" אני נוהם מבלי להביט בו.

"למה אתה פה?" הוא שואל אותי.

אני מביט בו לשנייה לפני שאני עונה בלחש, "קראק".

"הרואין", הוא מראה לי את ידיו, את הצלקות שגרם לעצמו כשחורר את עצמו בשביל עילוי רגעי של כמה שעות בודדות.

"חשבתי שזה מגניב כשהייתי בן 17" הוא מגחך, "בגיל 29 זה כבר לא היה מגניב".

"זה אף פעם לא היה מגניב", אני מגלגל עיניים.

"אז מה גרם לך לעשות את זה?" הוא שואל.

"עברתי משבר" אני עונה לו.

"כל אחד והתירוץ שלו", הוא מגחך.

אני לא מסוגל להביט בו.

הוא צודק, זה פשוט היה תירוץ עלוב.

יכולתי להילחם עליה יותר, יכולתי לנסות יותר טוב, במקום זה פשוט ויתרתי.

"מתי התחלת?" הוא שואל אותי.