אני מנסה לחנוק את הדמעות, "צריכה עזרה? יש לי פלסטר" פלג מודיעה, ההודעה הזאת משעשעת אותי, הלוואי שפלסטר היה עוזר, אבל הוא לא.
"לא תודה" אני אומרת בחצי חיוך, בולעת דמעות, חיוך מריר, כך נראה לי קוראים לזה, כאלה דברים גורמים לי לחייך, כאשר לאנשים באמת אכפת מאחרים, כשיש להם אמפתיות והקשבה, כשהם מתעניינים.
אנחנו ממשיכות ללכת, שתינו שותקות, ההליכה השקטה עוזרת לי לבלוע את הדמעות ולחזור לרוגע שהיה לפני, לחזור לעצמי.
דרכנו מסתיימת, "תודה" פלג אומרת לי, ושמחתה ניכרת מעיניה.
מקרוב שמלת הכלה נראית יפה יותר, חגיגית יותר, כולם נראים ככה, והניגוד בינם לבין פלג ממש בולט עכשיו.
'בואו' מסמנת לנו מישהי שדומה לפלג אך נראית מבוגרת ממנה בשנים רבות, כנראה אימא שלה, אנחנו מתקרבות והיא אומרת לי "שלום, נעים מאוד, אני גפנית, אימא של פלג, ומי את?" "אני שְׂריאל גפן, אני גרה פה אז פלג ביקשה ממני להראות לה איפה ממקום האזור הזה" אני מציגה את עצמי בפשטות, "אז תודה רבה לך, באמת תודה, אם את רוצה יש שם שולחן, את מוזמנת לקחת ממנו משהו וללכת" היא אומרת ובינתיים מסמנת לפלג לבוא איתה, חותמת את השיחה הקצרה הזו.
אני מחליטה לא ללכת לקחת לאכול, הוא לא פה בשבילי, אני חוזרת על עקבותיי, מציצה בשעון רואה שכבר שמונה ועשרים, אוי לא, אני ממהרת הביתה, מאוד, ופתאום אני שומעת קול, "היי את, את מוכנה לבוא לעזור לי?" אני יודעת שאני לא יכולה, אבל קשה לי לסרב להצעת עזרה, מה לעשות, "כן בטח" אני עונה לבסוף, אבל לא מצליחה למצוא את מקור הקול, הוא כנראה שם לב לזה, אז הוא קורא אליי "כאן, בשעה שבע שלך" אני מסתובבת , כן הוא צדק, אני מתקרבת לעברו, הוא נראה לי מוכר, מאיפה פגשתי אותו? אני שמה יד מתחת לשולחן, שדי דומה לשולחן בצילומים של המשפחה של פלג, "צריך להבי את זה לשם, אמא שלי מצלמת ובינתיים אני עורך את הכיבוד" הוא מצביע אל עבר המקום שממנו חזרתי הרגע, עונה לשאלה שעדיין לא שאלתי.
אנחנו מתקדמים לאט, צריכים גם לסחוב את השולחן וגם להיזהר לא למעוד, ואז, כנראה שגם אני הייתי מוכרת לו, אז הוא שאל "תגידי, אנחנו מכירים ממקום מסוים?" "אני לא יודעת, אבל גם אתה מוכר לי, אולי אתה גר פה באזור?" השבתי ושאלתי, אולי הוא אח של אחת הבנות שהיו איתי בכיתה, ולכן הוא מוכר לי, אבל לא, הוא צוחק אומר לי "לא, אני לא מפה, פשוט המשפחה שאמא שלי מצלמת יש לה איזה קשרים פה או משהו והם רצו להצטלם פה, אז נסענו לפה שעתיים בשביל זה" אז כנראה שהוא לא אחד האחים של בנות כיתתי לשעבר, "אבל אולי במקרה את חלק ממשפחת אורסיה?" הוא שואל, כנראה שאני מזכירה אותם אבל לא, "לא, מצטערת, אני לא משפחת אורסיה, אבל אולי-" ואז אני נזכרת מאיפה אנחנו מכירים, נתקלתי בו בבוקר, כשהייתי בדרך לתפילה "מה? מה זה?" הוא שואל, כנראה שם לב, "סתם, נזכרתי מאיפה אנחנו מכירים" אני משיבה, מקווה שלא ישאל מאיפה, אבל כמובן שהוא שואל, כי למה לא? אז אני משיבה, בנימה קצת מובכת, "אני נתקלתי בך בבוקר, בדרך לתפילה של שש וחצי" "נכון, עכשיו אני נזכר, כל הכבוד לך שאת ככה מקפידה על התפילה" הוא משיב בחיוך, זה מביך, אבל זה גם נעים, כשמעריכים אותך על דברים שנראים לך מובנים מאליהם "תודה" אני משיבה, גם בחיוך, "אז כאן את מניחה את זה, תודה רבה שעזרת לי" הוא אומר, מסתבר שהגענו כבר למקום הצילומים, לא שמתי לב "בבקשה, אני עכשיו אלך הביתה אני אומרת, ובאמת מתחילה ללכת הביתה, דרך השדות, שוב דרך של איזה רבע שעה, בינתיים אמא של פלג מנפנפת אליי לשלום ומתקרבת אליי, "או, אני רואה שאת עדיין פה, רוצה לעזור בעוד משהו? אני פשוט ממש חייבת-" "לא סליחה, אני חייבת להגיע הביתה, כבר עשרה לתשע, והייתי אמורה להיות בבית בשבע ורבע" אני קוטעת אותה, ""אוי, אז אני ממש מצטערת מתוקה, רוצה אני אבקש ממישהו להקפיץ אותך? בחורצ'יק, אתה יכול בבקשה להקפיץ אותה?" היא שואלת את ההוא שהרגע הלכתי איתו, "כן בטח למה לא?" הוא אומר, בזמן שאמא של פלג, גפנית אני נזכרת שקוראים לה, חוזרת לצילומים, היא בכל זאת האימא.
"אזז" הוא אומר ברגע שאנחנו נכנסים לרכב המסחרי של אמא שלו, "לא תצליחי להפטר ממני בכזאת קלות אה?" הוא קורץ אליי, לא מעניין אותי לענות לו, אז אני שותקת בזמן שאני פותחת את החלון, "אז את לא בקטע של לדבר? אין בעיה" הוא צוחק, ומתרכז בנסיעה, יופי, שיתרכז בה, יותר טוב מאשר לדבר, ובינתיים אני מסתכלת מהחלון על הנוף שהפך לביתי בשתיים-ישר השנים האחרונות, החיטה, והשבילים, ובית הכנסת הנראה למרחקים, הנראה ממש בכף ידי אך לא באמת נוגע, כמו חיזיון תעתועים.
אנחנו נכנסים ליישוב, ואני מבקשת ממנו לעצור ליד בית הכנסת, לא מתלהבת מהרעיון שידע איפה הבית שלי, לא בטוחה שאני רוצה שזרים ידעו איפה אני גרה.
"לא, תני לי להסיע אותך עד הבית, להיות ג'נטלמן" הוא אומר, לא מבין שהוא יהיה יותר ג'נטלמן אם יוריד אותי פה, "לא תודה, אני מעדיפה לרדת פה" אני אומרת בהחלטיות, מבהירה לו שזהו המצב, אז הוא עוצר, עונה לבקשתי, "תודה לך" אני אומרת ומוסיפה חיוך קטן, פשוט כי ככה אני מורגלת, וכי למה לא? חיוך תמיד מוסיף "בבקשה לך" הוא אומר ומוסיף גם חיוך קטן משל עצמו ונוסע, משאיר אותי ללכת חמש דקות הבית, מה שאומר שהערך בתשע אהיה שם, אז אני מתחילה ללכת, בכל זאת אני ממהרת, לא רוצה להמשיך להדאיג את אבי מעבר למה שהוא דואג בטח גם ככה, אני הולכת הכי מהר שהלכתי אי פעם, ומגיעה לביתי תוך שלוש דקות וחצי, ומה שנגלה לעיני בתוך הבית פשוט מבהיל.
🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️
אז איך היה הפרק לדעתכם?
מה אתם חושבים שגפן שְׂריאל גילתה בבית?
יש לכם השערות להמשך הסיפור?
מעניין לראות מה אתם חושבים....
אוהבים את האורך הזה?
מזכירה שאם נגיע בפרק הזה ל-15 הצבעות אני אעלה בשלישי פרק(:
מועדים לשמחה, זמנים וחגים לששון🙃
רוביסי🤩
YOU ARE READING
בַּשָּׂדֶה
General Fictionגפן שְׂריאל היא נערה בשנות העשרה לחייה אשר גרה עם אביה ואחיה, הם חיים פשוטים ומלאים, אך אירוע מהעבר את גפן שְׂריאל והיא כל הזמן חוזרת אל עברה, אל היום ההוא שבו איבדה חלק ממנה, היום שבו הפכה להיות מישהי אחרת, פחות סומכת, יותר מפוחדת, מגוננת, מאותו הי...
