בבוקר אני קמה לבוקר בהיר, מואר וקיצי, נוטלת ידיים, מתארגנת, והולכת ביחד עם אושר לבונה לבית הכנסת להתפלל שחרית, כמו כל שבת.
התפילה מרוממת את רוחי ומרפאת את נפשי לאחר השיחה בלילה, אשר אני ממשיה לחשוב עליה גם עכשיו.
לרוב לא יוצא לי לחשוב עליהם, על אימי ואחיי כל כך הרבה, לרוב הם פשוט אצלי, איתי בלב, אבל בתקופה האחרונה משום מה זה חוזר אליי, מוצף אצלי, אותו המקרה, ואני לא יודעת למה, מה קרה שהציף את זה, ואולי מה שהציף זה החתונה של טוהר? שהרי עדיאל בניה ורפאל עזריה יכלו להתחתן עכשיו, אולי אפילו איתה, מי יודע? אבל בינתיים אני מתמודדת, וככה ממשיכה.
התפילה מרוממת את רוחי ומנקה אותי, שוטפת אותי מכל המחשבות שהיו לי לפני, מנקה ונותנת מרפא, ורגעי שקט והתרוממות רוח, אך לאחר התפילה ניגשת אליי בחורה שאני זוכרת מהיסודי, שמוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים, עדיה שי, ההיא שהייתה חברה ממש טובה שלי לפני המקרה ולאחריו פגעה בי ממש, והיא באה לכיווני, ומתחילה לדבר איתי, "היי, מה קורה? איך החיים? או המוות בעצם? חח" היא שואלת, ואני לא סגורה אם היא באמת צוחקת או שזה היה ציני, אם היא באה לבקש סליחה או להמשיך לפגוע, אבל... קירוב לבבות וכל זה, היא בטח רוצה לבקש סליחה, בוא נתחיל דף חדש, "שלום, אני ברוך השם, חיה, הבדיחה לא הייתה מצחיקה אבל שמחה שהצחיקה אותך, בכל אופן, איך את?" אני שואלת, דוחקת את האכזבה, המרירות וכעס הישנים הצידה, מנסה למחוק, להתחיל דף חדש, "אני סבבה לגמרי, כרגע בשירות בגן טיפולי, רחוק מכאן, כדי שאוכל להתבגר קצת לבדי, אבל יש קו ישר הביתה, אז לפעמים כשנגמר הגן מוקדם אני אפילו מספיקה לנסוע הביתה, להגיד שלום לאמא שלי ולשאר המשפחה, את הרי יודעת שיש לי משפחה גדולה, נכון? ולפעמים וכזה קורה שאני אוכלת איתם דינֶר, ואת, מה איתך? מה את עושה?" היא אומרת, בחיוך קטן אך מורגש, ואני לא מצליחה להבין אם היא צוחקת עליי או לא, אבל יש לי חשד קל שהיא צוחקת, וזה לא נעים לי כל כך. "אני ברוך השם, גרה עם אבא שלי ואחי הקטן, בבית, עוזרת להם, עדיין לא סגרתי שירות כי עדיין צריכים את עזרתי בבית, איזה כיף לך שאת יכולה לעוף לדרכך לבד, אבל אותי צריכים בבית, מכיוון שאנחנו רק שלושה" כן, אני אומרת את זה, אומנם זה קצת גועלי, אבל אני נורא רוצה להחזיר לה, ולו במעט על מה שעשתה לי לפני שנים רבות, למרות שבטח היא לא תקשר.
"נו ברור, הרי כולכם עם פוסט טראומה לא? צריך שם איזו בת שירות" היא משיבה מצידה, יפה לה, את האמת שאני הבאתי את זה על עצמי אבל זה עדיין לא נעים,
"עדיה, אני מבינה שאולי קרה משהו פעם שאני לא זוכרת ופגעתי בן או משהו אבל לא נעים לי איך שאת מדברת אליי, ולכן אני אלך עכשיו וכשתרצי באמת לדבר תבואי ואני יותר מאשמח לנהל איתך דיון נחמד וענייני" אני אומרת ומפנה את הגב, בשביל שעדיה שי תבין שאני הולכת, ומכיוון שהיא לא אומרת כלום אני הולכת, ולמרות שאני ממש רוצה להציץ אחורה לראות מה הפרצוף שלה, אני לא, זה ייראה מגוחך וסתם יעשה ממני צחוק, ולכן אני ממשיכה ללכת, מחפשת את הכלה לעתיד- טוהר, לא להאמין שהיא כבר מתחתנת...
YOU ARE READING
בַּשָּׂדֶה
General Fictionגפן שְׂריאל היא נערה בשנות העשרה לחייה אשר גרה עם אביה ואחיה, הם חיים פשוטים ומלאים, אך אירוע מהעבר את גפן שְׂריאל והיא כל הזמן חוזרת אל עברה, אל היום ההוא שבו איבדה חלק ממנה, היום שבו הפכה להיות מישהי אחרת, פחות סומכת, יותר מפוחדת, מגוננת, מאותו הי...
