בַּשָּׂדֶה

🏵️ פרק 1 🏵️

כשהייתי קטנה אהבתי לחלום, לחלום שאגדל ואהיה מועילה, לחלום שתמיד יהיה קל, לחלום שיהיה שלום, וגם סתם לחלום בהקיץ, לחשוב סיפורים על אנשים ומקומות, אירועים ומלחמות, לדמיין.
היום אני כבר מבינה שלא כך הדבר, אלו לא החיים, אתה יכול לחלום, אתה יכול לרצות, אתה יכול לדמיין, לרוב אלו סתם יהיו שיגיונות ילדות, ואתה תישאר לבד, עם החלומות והתקווה.

פעם רציתי להיות עצמאית, היום אני מבינה שזה כבר לא יקרה...
יש לי אבא בן 55 לטפל בו ועוד אח קטן בן 14 לעזור לו בלימודים, מתמטיקה, אנגלית, נביא, תושב"ע וכל היוצא בזה, מזלי לפחות שאבי צלול וחושב, אחרת באמת הייתי מתפרקת.
אז כן, אני בת 17, כמעט 18 ולא בסמינרים, אוניברסיטאות, מדרשות או שנת שירות, או שבעצם כן, בשירות בבית, שלי.
כן, אני עובדת בבית שלי, עובדת בו כמעט כל הזמן, בעיקר עכשיו, כשכבר סיימתי את האולפנא.

למרות שזה קשה לטפל במשפחה שלך, למרות שזה קשה להיזכר באימא ובאחים שהיו לך בשולחן השבת, למרות שקשה להיות מחוץ למעגל החברתי של בנות גילי ולמרות שזה קשה להתעורר כל יום בשש בבוקר ולהירדם באחת-עשרה, לא הייתי מבקשת משום דבר להיות אחר , כי כל אלא הפכו אותי למי שאני, כל אלה נטעו בית את החוזקות שלי, ואני לא מתחרטת עליהם, או שבעצם, רק על אמא והאחים אני מתחרטת, אבל זה לא היה בהחלטתי.
אני קמה מהמיטה, מתעלמת מכל המחשבות הללו, במה הן מועילות בכלל? אני מסתכלת על השעון, שש אפס חמש, הייתי כבר אמורה לקום, אני מתלבטת איזו מהמדינות שיש לי לדחות, ובו זמן אני מתחילה ללכת אל עבר השירותים.
עד שש עשרים וחמש אני צריכה להספיק ליטול ידיים, להתלבש, לצחצח שיניים, לשטוף פנים, להכין גרין לדוד שמעון, להעיר את אבוש ולצאת מהבית, בסל הכל לא הרבה משימות, את כולן בעשרים וחמ-לא, ושלוש דקות זה לא קשה קשה, ולעומת זאת גם לא קל, אז צריך כבר להתחיל.
ראשית, אני נוטלת ידיי, להסיר מעליי את הרוח הרעה, מצחצחת שיניים, שוטפת פנים, מתלבשת וכבר בקצב הנצרך.

אני סוגרת את דלת הבית, חזק מספיק בשביל שישמעו בפנים וחלש מספיק בשביל שהקורות לא ירעדו, איחרתי קצת היצירתי, שש עשרים ושש, אולי אספיק להגיע בזמן אם אלך מספיק מהר, אני מוציאה מכיסי את הסידור הקטן שלי, הבלוי, ההוא שאמא עוד הספיקה לקנות, מתנה לכיתה א שלי, כמה זמן עבר מאז, אני מתחילה את ברכות השחר ברכות התורה, אני ממהרת ותקועה עם העיניים בסידור ולכן אני לא רואה שצועד בכיווני מישהו, אני מתרגשת בו, 'מצטערת' מסמנת עם הידיים ומרימה את הסידור, לסמן לו שלא ראיתי אותו ושאני לא יכולה לדבר כי אני באמצע הברכה, הוא כנראה הבין אותי, כי גם הוא ממהר לפלוט 'סליחה' ולהמשיך בדרכו.
אני כבר בבית הכנסת, בדיוק סיימנו את קריאת התורה, אני מסתכלת על השעון, שבע אפס שלוש, עוד מעט אני כבר צריכה לחזור הביתה, לעשות כביסה ולתלותה, להכין ארוחת בוקר ואז ללמוד.
עוברות כמה דקות, במניין כבר בקדיש האחרון שאחרי עלינו לשבח, אבל אני קצת איטית אז אני עוד באמצע עלינו, ואז ניגשת אליי אישה, "סליחה, את יודעת במקרה איפה השדה כאן?" היא שואלת, אני לא עונה, עדיין ב'עלינו', "את יודעת?" היא שואלת שוב, כנראה לא מבינה שאסור לדבר באמצע תפילה, גם אם היא כבר סיימה, אני מסיימת את עלינו ועונה לה,

"לאילו שדות? כותנה, חיטה או חסה?" ובליבי אני עונה לעצמי שהיא בטח באה לצילומים, כי לא הרבה דברים יש לחוצניקים לחפש פה,

"למשולב, ההוא היפה שמצטלמים בו, אני מצטלמת היום צילומים לחתונה של אחותי" היא עונה כמו שניחשתי, בגלל הבגדים והדיבור,

"אני לא יודעת להדריך בדיוק, פשוט תלכי ישר ואז שמאלה פעמים ואז ימינה, במקרה הגרוע תשאלי מישהו ברחוב" אני עונה, לחוצה מהעיכוב, שכן כבר הייתי אמורה להיות בדרך הביתה, הרי עכשיו כבר שבע ושבע עשרה...

"לא, את לא מבינה, את חייבת להסביר לי בדיוק כי לא נעים להטריד סתם אנשים ברחוב, שבטח ממהרים לעבודתם, אלייך העזתי לגשת כי התפללת בכזאת כוונה שאני הייתי בטוחה שיש לך כמה רגעים פנויים" היא נלחצת,

"טוב, בסדר אני אלווה אותך לשם" אני עונה, רגע מה? אני צריכה לעזור לדוד שמעון, יש לי דברים לעשות בבית, אבל היא נראית כל כך אבודה, ומה כבר יקרה אם אתעכב רבע שעה?

אנחנו יוצאות מבית הכנסת, אני שואלת אותה לשמה, "פלג" היא עונה וגבותיה מתכווצות, "ואת?" "גפן שְׂריאל" אני עונה, זה קצת מוזר לי להציג את עצמי, כמעט בכל מקום הרי יודעים מי אני, גם אם לא תמיד בשמי, מה גם שאני לא יוצאת יותר מדי החוצה, ואין לי פגישות אז כמות האנשים שאני מציגה את עצמי בפניהם הוא כמעט אפסי, ולרוב כשאנשים מדברים עליי הם קוראים לי בשמות כמו 'היתומה' 'המטפלת' 'ההיא שמטפלת באבא שלה ובאחיה' 'המסתגרת' 'השתקנית' 'הנושרת' ועוד כל מיני דוגמאות כאלה.

כל המחשבות האלו נמשכות בקושי כמה שניות בקושי כי אז היא, פלג שמה שואלת, "איזה שם, איך קיבלת אותו?" זה קשה מדי, זה חשוף, אני רוצה לענות לה? "הוריי אהבו את השם ומשמעותו והחליטו להעניק לי אותו" אני עונה בקצרה כשקולי נשבר, מקווה שהיא לא תמשיך לשאול,

"מאיפה הם מכירים את השם הזה? אני לא הכרתי מישהו ואפילו לא מישהו בשם שְׂריאל, מה זה נפוץ פה?" היא לא הבינה את הרמז,

"אפשר לא לדבר על זה? זה קצת לא נעים לי" אני אומרת במפורש, מקווה שהפעם היא תסתום.

🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️

 חשוב לי להגיד שאני לא רב, כל מה שמוצג ויוצג בספר אלו דברים אשר אני מכירה/לומדת, וכמובן שכל אחד והמנהגים שלו, כן מוצגת ספציפית מישהי ממוצא מסוים עם מנהגים מסוימים, מה שהדמות עושה לא אומר בהכרח שכל הדתיים ככה, ואפילו לא אומר שכל האנשים מהמוצא שלא נוהגים כך:)

אשמח אם תביעו את דעתכם על הפרק,

 מה חשבתם עליו?

האם אהבתם את גפן שְׂריאל?

למה אתם חושבים שהיא נשארת בבית ולא הולכת ללימודים/שירות/עבודה?

מה אתם חושבים יקרה בפרקים הבאים?

האם אתם מעדיפים פרקים של 800-1,200 מילים או של 2,000 ומעלה?

אשמח אם תפרסמו את הספר הזה, כי אני ממש משקיעה בו:)

אם יש לכם הארות מוזמנים להאיר בנועם וטוב לבב,

ערב טוב ונחמד,

רוביסי🏵️