באמצע הבית, על הכורסא הגדולה החומה, יושב אבי, מחזיק בידו ספר תהילים ופשוט בוכה, לידו אחי דוד שמעון עם כל מיני פתים ומסמכים בידו, וגם הוא בוכה, אבל לא בכייה קטנה כזאת של דמעה שתיים, כל פניו ממש מוצפות, מאיימות להפוך לאוקיינוס גועש, אוי לי, מה עשיתי.
אני ישר רצה אליו, אל אחי, מחבקת אותו בשתי ידי ועוטפת אותו, לוחשת לו באוזן מילים מרגיעות, שידע שאני כאן, שאני איתו, שאני לא הלכתי, "זה בסדר, דודשי, אני כאן, אל תדאג, עזרתי לאנשים טובים, הכל טוב, עכשיו אני כאן" מקווה שזה מרגיע אותו, מחזיר אותו למציאות, אני לא יכולה לדמיין מה עשיתי לו, אילו מחשבות עברו לו בראש בזמן שלא הייתי פה, מסכן שלי, אני מרגישה את קצב לבו מעט ואת נשימתו מתעמקת, "כל הכבוד, תמשיך ככה, ו... נשימה, נשיפה, נשימה, נשיפה" אני עוזרת לו, דואגת לשלומו.
אחרי שהוא נרגע, אני מבקשת ממנו שילך להתראגן לבית הספר, כבר רבע לעשר ואני רוצה שיגיע אחרי הפסקת האוכל, שנגמרת בעשר וחצי.
לאחר שהוא עושה זאת, ובדרך לוקח את כל מה שהוא צריך, אני ניגשת לאבי, שבינתיים נרגע גם הוא רנאה והניחי את ספרו על השולחן שליד, אני לא מעזה לפצות את פי, מחכה שהוא יתחיל את השיחה.
"ובכן בתי, איפה היית?" הוא שואל ברוך, בקול מלטף, שאני יודעת שמסתיר דאגה עמוקה, "דאגנו לך מאוד, מאוד מאוד" הוא מדגיש, והפעם מביט בעיניי, לסמן שהכל טוב ושהוא לא כועס, אבל מתעניין וכן דואג לי, "עזרתי לאנשים טובים, מצווה גררה מצווה והזמן התארך והתארך, ולכן איחרתי, אני באמת מצטערת" אני אומרת, ובעיניי עומדות דמעות, כי אני יכולה רק לחשוב, רק להניח מה הם חשבו, מה הם הרגישו, בשעות הבודדות שבהן לא הייתי, ועכשיו געגועי לאימי ואחיי רק מתגברים, אם זה לא היה קורה לא היו דואגים לי עכשיו ככה, אם זה לא היה קורה לא הייתי פה בכלל עכשיו, הייתי בשנת שירות או במדרשה, אם זה לא היה קורה הכל היה אחרת, אבל בכל זאת, זה נחמד שדואגים לך ודורשים בשלומך.
"אם אלו דמעות של עצב על מצווה אל תדאגי ביתי, הן יקטשו את כתרו של מלכו של עולם, אל תדאגי ביתי, לא הכל תמיד מסתדר, אבל הכל בסוף יהיה טוב" הוא אומר לי, וזה חודר לי ללב, ומרטיט את נשמתי שאני ממש מתאפקת לא לבכות, אבל זה לא עוזר, והדמעות יוצאות מעצמו, דמעות של הקלה, דמעות של שחרור, דמעות של השלמה, ובמזן הזה אבי יושב בצד ורק מסתכל עליי כאילו מסמן לי לשפוך הכל, מחכה שארגע ואז בטח יספר לי איזה סיפור טוב.
ואכן, אני נרגעת, לאט לאט הבכי השוטף נרגע, ואני לוקח לי ממחטת נייר ומנגבת את האף, לוקחת עוד אחת ומייבשת גם את פניי, "הכל טוב, שְׂורי, את יכולה לשפוך, אני כאן להקשיב" ואני רוצה להתמסר לקול שלו, המרגיעה, הזה שתמיד היה איתי ותמיד ליווה אותי ודחף אותי ואם לא הוא אני לא יודעת איפה הייתי היום שכל מה שאני עושה זה רק לקרב את כיסאי ולחבק אותו, את אבא שלי, את הבנאדם המדהים הזה שתמיד יהיה כאן בשבילי ושיאהב אותי בכל ליבו תמיד, הוא מנשק אותי במצח, כמו שהיה עושה כשהייתי קטנה, לפני התאונה ההיא, התאונה הנוראה ההיא, שהרסה הכל, וששינתה את כולנו לבלי היכר,וכל זה גורם לי עוד יותר געגוע לשאיננו, לימים שהיו ועברו.
"הביטי אליי" אומר לי אבי ומרים את ראשי, מוחה דמעה מפניי, "מה שהיה היה ואין לשנותו, אבל האם את מבטיחה לי להתקדם מהעבר טלבנות את העבר? זו הדרך היחידה, להמשיך, למצוא כוחות ולהמשיך ללכת, תבטיחי לי שלא תתיאשי" הוא אומר בדאגה עמוקה, מביט בעיניי ונותן לי מבט חודר, אני מנגבת את אפי בעוד ממחטה, "אני... אני אשתדל, אבל לפעמים זה כל כך קשה... למה אנחנו?" אני בוכה, הממחטה עדיין בידי, "אלו הם חשבונות של הרבה, ולנו אין דרך לדעת למה, אולי כדי שתגיעי למצב הזה, שאת שואלת למה אנחנו ומהתשובה את בעזרת השם תתחזקי ואז תגדלי ותפרחי ותהיי לבחוכה נאה וחסודה, שעושה הרבה חסד, אני לא יודע למה אנחנו, אבל להכל יש סיבה והכל מסודר כך שבסוף יהיה טוב, גם אם עכשיו קשה וזה לא נראה כך" הוא מביט אליי ומחבק אותי, עוטף אותי חזק, שלא אטבע הזכרונות מאז.
אני אמטצאת את הכוחות שלי, אני אוספת אותם אחד אחד מתוכי ומנגבת את הדמעות בשרוולי, "בסדר, אז בינתיים בשביל להיות בן אדם טוב יותר אני צריכה לאכול" אני משיבה בצחוק, קמה מהכיסא והולכת לדפוק על הדלת של דוד שמעון, לסמן לו שהשיחה שלי עם אבא הסתיימה ושם הוא מוכן הוא יכול לצאת, ולאחר מכן אני הולכת למטבח, מוציאה מחבת וביצים ומכינה חביתה, לאחר שהביצה על המחבת אני מסיעה את אבי לשיש, מביאה לו ירקות וסכין כדי לחתוך אותם.
כשאנחנו מסיימים אני שמה הכל בכיור, שוטפת ושמה ביבשן, ואז מתפנה לשאר משימותיי.
הזמן שלי לעצמי שוב מגיע רק אחרי שלוש שעות בערך, כשאבא שלי קורא לי, אני מייד ניגשת אליו, תוהה מה קרה, ואז אני נזכרת, מנחה! כל זה ברח לי מהראש, מזל שיש את אבוש, אני ממהרת לנעול נעליים ומגלגלת את אבי לבית הכנסת.
וכמו תמיד אני מחכה בכניסה עד שמישהו נכנס ואז אני מבקשת ממנו להכניס את אבא שלי לעזרת הגברים, זה כבר נהפך לשגרה אצלי.
עזרת הנשים לא ריקה, יש שם שלוש בנות, אני קצת מתבאסת, אני אוהבת להתפלל לבד, רק אני ובורא עולם, מדברים בינינו, אבל אני גם שמחה שעוד בנות מתפללות כאן, לפעמים זה מרגיש כאילו בנו את העזרה רק בשבילי, ואני לא אוהבת כשעושים במיוחד בשבילי דברים.
🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️
אני? שכחתי להעלות בשישי? מה פתאום🥲
מצטערתתתתתתתת 😅
פשוט.....
שישי זה עמוס...🫠
אני חושבת אולי להעביר לשלישי את ההעלאה, מה אתם אומרים?😉
איך היה הפרק??🤩
ומה אתם חושבים יקרה בפרקים הבאים?🧐
לילה טוב ונעים לכולםםםם 🌛
רוביסי🏵️
YOU ARE READING
בַּשָּׂדֶה
General Fictionגפן שְׂריאל היא נערה בשנות העשרה לחייה אשר גרה עם אביה ואחיה, הם חיים פשוטים ומלאים, אך אירוע מהעבר את גפן שְׂריאל והיא כל הזמן חוזרת אל עברה, אל היום ההוא שבו איבדה חלק ממנה, היום שבו הפכה להיות מישהי אחרת, פחות סומכת, יותר מפוחדת, מגוננת, מאותו הי...
