שבת נכנסה, ואני ואושר לבונה הולכות לבית הכנסת, כשאנחנו נכנסות אנחנו ישר הולכות לתפוס מקום ליד טוהר, אבל הוא תפוס, על ידי אחת מחברותיה מהמדרשה כנראה, אז אנחנו מתיישבות מאחוריה, הולכות ליטול ידיים לוקחות סידור, ועד שהתפילה תחל אני סוקרת את הבנות שבאו, חברותיה של טוהר, חלקן מהמדרשה, חלקן מהאולפנא, חלקן מהיסודי כנראה ואת חלקן לא הכרתי ולא ידעתי מאיפה הן מכירות, ראיתי כל מיני בנות, פרצופים, חדשים וישנים, אחת מהן הייתה פעם חברה ממש טובה שלי, אבל אחרי ה...מקרה התרחקנו ממש, ולמרות שזה קרה לי עם כמעט כולן, קצת עצוב לי שאיבדתי חברה טובה, כי היא באמת נחמדה, ואז החלטתי שאחרי התפילה אני אגש אליה, אשאל אותה לשלומה וכזה, כי בערך מכיתה ב' לא דיברנו, ואז אני עברתי בית ספר ומאז התנתקנו.
תמיד חשבתי שהן התנתקו, והתנהגו לא יפה, אבל במרוצת השנים הבנתי שהן בסך הכל לא ידעו איך לעכל את מה שקרה, אז הם ניסו להתקרב, אבל אני בזמן הזה הייתי בשוק, אז הרחקתי אותן, וכנראה גם לא התנהגתי יפה, כי לאחר כמה זמן הן פשוט כבר לא היו חברות שלי.
עד שהגעתי לאולפנא, ושם פגשתי את טוהר ואושר לבונה, בגלל שהן גרות איפה שאני גרה, הן ידעו את הסיפור, אולי גם עוד שתיים-שלוש, אבל לא יותר, כי זו לא אולפנא פופולרית פה, ולא הרבה הולכות אליה.
וזהו, זה בערך כל מה שקרה מאז, הרבה קרה ובכל זאת זה לא מרגיש שעברו עשר שנים, עשור, מאז שאחיי ואימי לא איתי, מי יודע מה היה קורה אם הם היו נשארים כאן, אבל כנראה זה מה שהיה אמור לקרות, אז זה מה שקרה.
אני מתעוררת ממחשבותי בדיוק כשמתחילים לשיר "ידיד נפש" ואני מצטרפת אליהם, אני מאוד אוהבת את הפיוט הזה.
כשמסתיימת, התפילה אני ואושר לבונה הולכות לביתי לאכול ארוחת שבת, למרות שזו השבת של טוהר אני מעדיפה לאכול בבית, כי לא נעים לי לעזוב את המחויבות שלי למשפחתי, וגם כי אין לי כוח לשאלות על כך מיני דברים שאני מעדיפה לא לדבר עליהם.
הארוחה מתחילה, אבא מקדש על היין ובוצע את הלחם, אנחנו אוכלים, מברכים ובעיקר מדברים, ובסוף הברכה אני שואלת את אבי, מלאה בסקרנות "אבוש, פתחת כבר את המכתבים?" והוא עונה לי "לא, ילדתי, מה כל כך דחוף?" בחיוך רחב ומאור פנים, "סתם, הגיע בדואר מכתב באנגלית, והייתי רוצה שנדע למי זה שייך, כדי לעשות מצוות השבת אבידה" השבתי לו את תשובתי הכנה, "איזו בת צדיקה יש לי, מחר בעזרת השם, בלי נדר אקרא את המכתב ואגיד לך למי להביא אותו" הוא מחייך, ואיך אני אוהבת את החיוך הזה, החיוך הגאה, כי הוא כל כך רחב והוא מאיר את פני אבי כאילו השמש לידו, ואלו הם רגעים שאנצור לעד.
מסתיימת הארוחה, אני ואושר לבונה פונות לחדרי, לסדר את מיטתה ולישון.
בלילה, שכולם כבר ישנים אני שואלת את אושר לבונה "את חושבת שנמצא למי המכתב הזה שייך?"
והיא עונה "כמובן שכן, הרי אבא שלך אמריקאי לא? הוא בטח יודע לקרוא אנגלית מן הסתם..."
"נכון, אבל... לא יודעת, משהו במכתב הזה לא מרגיש לי נכון, כאילו הוא כן אמור להגיע אלינו, אבל אולי לא עכשיו, ואולי לפני זמן רב ו...אני לא יודעת, הלוואי שאבא שלי לא היה נפצע והיה לו זמן ללמד אותי אנגלית קצת, ו... ו.. ו... ואף, בכללי, הלוואי שכל זה לא היה קורה והיינו עדיין משפחה שמחה עם אמא וחמישה אחים, אשכרה יכול היה להיות לי עוד אח" אני אומרת ומתחילה לבכות, כמו כל פעם שאני נזכרת במקרה ההוא, ששינה את חיינו לבלי היכר, ששינה אותנו לבלי הכר.
"דיי שׂריגוש, זה עצוב, עצוב לי עלייך אבל זה קרה, ואין לך מה לעשות עם זה, באמת שאין, חוץ מלהשלים עם זה, ולהמשיך הלאה, למרות הקושי."
"אני יודעת אבל.." וכאן אני מושכת באפי, "אבל זה קשה, לחשוב שאם לא הוא היינו יכולים להישאר עדיין משפחה, שמחה, חזקה, צוחקת, שלמה, ופשוט ברגע, הכל נמחק" אני ממשיכה, וסכר הדמעות שלי נפרץ, "זה פשוט לא הוגן את יודעת? לא הוגן, שלחלק יש ולחלק אין, ו... ואני רוצה את אמא, ואת רפאל עזריה, ועדיאל בניה, ואת קטני, ולמה, למה הם לא כאן?" אני אומרת, בזמן שדמעותי לא מפסיקות לזלוג, "למה?" ואני ממשיכה לבכות, אושר לבונה באה לשבת לידי, "אני לא יודעת למה, אני לא אלוקים, אבל אני כן יודעת שבגלל זה הפכת להיות מי שאת, גפן שְׂריאל, חזקה, נחושה ולא מוותרת, נכון שזה לא יחזיר אותם, אבל משיח צדקנו יבוא במהרה והם איתו, אז אל תדאגי, הם יגיעו, הם יהיו כאן איתך בחתונתך בעזרת השם, ועד שמשיח יגיע- תחכי, זה לא כאילו יש לך משהו יותר טובה לעשות" היא אומרת, ומחייכת את החיוך הקטן שלה, "כן כנראה שזה מה שאני אעשה, כמו תמיד, אחכה" אני אומרת, ובזאת מתהפכת לצד השני הולכת לישון, דיי, מספיק, אני לא אוהבת להיות עצובה שלא לצורך.
🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️
מקווה שאהבתם את הפרק(:
הארות מישהו?
בעזרת השם אעלה פרק גם שישי הבא😌
שבת שלום,🕊️🌿
רוביסי🏵️
YOU ARE READING
בַּשָּׂדֶה
General Fictionגפן שְׂריאל היא נערה בשנות העשרה לחייה אשר גרה עם אביה ואחיה, הם חיים פשוטים ומלאים, אך אירוע מהעבר את גפן שְׂריאל והיא כל הזמן חוזרת אל עברה, אל היום ההוא שבו איבדה חלק ממנה, היום שבו הפכה להיות מישהי אחרת, פחות סומכת, יותר מפוחדת, מגוננת, מאותו הי...
