בַּשָּׂדֶה

🏵️ פרק 6 🏵️

כשאנחנו גומרות לפטפט ולקשקש, בערך בתשע, אני מלווה את אושר לבונה לביתה, ובדרך אנחנו מדברות על החתונה, "טוב, שְׂרְיִגְוּ, חשבתי שאולי נלך על שמלות בגוון כתום משמש כזה, לך זה ממש יתאים, במיוחד עם העיניים שלך היפות והשער המעלף, ונעליים גם כאלו, תכשיטים בצבע קטנים כאלו, עיגולים עדינים באוזניים ואולי טבעת אחת על האצבע, ושרשרת דקה, אולי כמו ההיא שנתתי לך שנה שעברה ליום ההולדת?" היא מציעה, שואלת ואומרת, אני מנסה לעכל את כל שטף המידע הזה, זה הרבה לעקל, "טוב, בסדר, אבל צריך מתישהו לקנות את כל אלו, אולי נלך ביחד?" אני שואלת, "בסדר, מתי את פנויה? אני חמישי ראשון ורביעי" "נראה לי שראשון יהיה בסדר, אני רק צריכה לסכם את זה עם אבי ואז אני אודיע לך" אני משיבה לה ליד דלת בית, היא מסמנת לי 'לייק' עם היד ונכנסת הביתה, אני ממשיכה את דרכי הביתה לבד בחושך, מקווה, כמו תמיד שלא יקרה כלום.
אני לא אוהבת ללכת לבד, אני תמיד מפחדת שבזמן הזה יקרה משהו ליקרים לי, שבגלל שלא הייתי איתם בזמן הזה יקרה להם משהו רע, בגלל זה אני אוהבת ללוות חברות שלי לביתן, כי בדרך כלל הבית הוא מקום בטוח.
אבל... מה בית אומר בשבילי? משפחה? אבל איזו משפחה כבר יש לי בבית? אבא ודוד שמעון? איזו משפחה תהיה לילדים שלי, מה אני אענה להם כשהם ישאלו על המשפחה שלי? על סבא וסבתא רבא שלהם? מה אענה להם? מה אני עונה לעצמי עליהם? מי הם בכלל? עד עכשיו, השאלות. האלו של משפחה, סבא וסבתא, דודים דודות לא הפריעה לי בכלל, אבל עכשיו, כשאני בעזרת השם אקים משפחה משלי בשנים הקרובות, אני מנסה לחשוב על המשפחה שלי, אבל אני לא יודעת עליה כמעט דבר, בעצם, שום דבר, האם הסבים והסבות שלי חיים? מתים? האם הם התגרשו ויש להם בני זוג אחרים? כמה אחים יש להוריי? או שאולי הם ילדים יחידים?
שוב אני קולטת שאני לא יודעת כלום, וזה עצוב לי, כי מה כבר נשאר לי מכל המשפחה שהייתה לי? אני מחליטה פשוט לשאול את אבא שלי מחר בבוקר.
אני מגיעה הביתה, שום דבר לא קרא לי תודה לאל, על השיש יש פתק מדוד שמעון ובו כתוב כך
'אושר לבונה התקשרה, היא אמרה שבראשון היא לא יכולה בסוף, אז היא מעדיפה ברביעי הבא או חמישי הבא, היא מבקשת שתחליטי ותודיעי לה.
נ.ב היא מוסרת גם שזה בגלל שאחותה ומשפחה הגיעו לבקר.'
איזה חמוד האח שלי, הוא לא אמר לאושר לבונה להתקשר מחר, הוא פשוט השאיר לי פתק עם מה שהיא אמרה, דברים כאלו אני מעריכה, וזה עושה לי טוב בלב.
היום שאחרי הוא יום שישי, ויש הרבה לעשות ולהספיק, לשטוף את הבית, להכין אוכל, להכין דרשה על פרשת השבוע לשולחן שבת, לערוך שולחן, לכבס בגדים של שבת, לקחת דואר ועוד ועוד.
אז הפעם אני חוזרת בזמן ומתחילה עם רשימת המטלות שלי, דבר ראשון לעשות, ללכת לקניות, לקנות את מה שחסר, ולהשלים מה שצריך לשבת.
אני לוקחת את הרשימה שלי של 'מה צריך לקנות שנגמר השבוע?' וגם סכום כסף נכבד שיספיק לרשימה הזאת ואולי לעוד כמה דברים, אני יוצאת לסופר הקרוב, שלוקח כחצי שעה להגיע אליו בהליכה, ויש הרבה ללכת, כשאני מתחילה זה שבע וחצי, כשהגעתי לשם זה כבר שבע חמישים ושש, אני בוחנת אבוקדו בזמן ש"בו!" נשמע מאחוריי, כמובן שזו אושר לבונה שמבהילה אותי מאחור, צוחקת, "לא מסרת לי מתי אנחנו נוסעות לקניון" היא אומרת, חצי בצחוק וחצי ברצינות, "כן, אני מצטערת" אני אומרת באותה נימה, חצי רצינית חצי צוחקת, וממשיכה למדף החלב, שמה קרטון אחד של ליטר וחצי עונה "אני פנויה ברביעי, אבל אולי נדחה את זה כי... כי... חמישי שבוע הבא יש... יש יום הולדת ל...לו" אני אומרת בשקט, מבינה שעברו כמעט עשר שנים, ושבעוד שבועיים יש יום הולדת עשרים ושלוש לאוּריה רפאל, אחי הגדול, איך? איך עברו כבר תשע שנים ואחד עשר חודשים בלעדיו, איך? וכמו תמיד הדמעות מתחילות לדגדג בעיניי, כי זה קשה לדעת, להרגיש ולקבל שאין לך אח יותר, גם אם עבר מאז כמעט עשור...
אושר לבונה מנסה להסיח את דעתי מהנושא ולכן מיד משנה אותו, אני יודעת שקצת קשה לה עם זה,
"תגידי שְׂרוגי, יש מצב אני באה אלייך השבת?"
"בטח איזו שאלה בכלל, ואני" אני אומרת, "גם טוהר רוצה?" אני שואלת אותה, לרוב היא וטוהר קובעות להפגש אצלי ורק אחרי זה שואלות אותי אם זה אפשרי בכלל, הפוכות על כל הראש,מאבל אני אוהבת אותן, כי הן היחידות שהולכות איתי באש ובנים, בכל דרך שאבחר.
"א... אני לא חושבת, הרי טוהר בכל זאת מתחתנת עוד שבוע וקצת" היא מחייכת, עונה בהיסוס,
"כאילו... יש לה השבת שבת חברות, אז לא יהיה לה זמן אלינו, וגם את יודעת שאני לא אוהבת להיות אצל אבא שלי הרבה זמן" וזהו, היא שלפה את "הנשק" שלה ומכאן אני לא יכולה לסרב, כי אני יודעת כמה קשה לה עם אבא שלה מאז שהוריה התגרשו, וכמה היא מנסה להיות כמה שפחות תלויה בו, אז תשובתי היחידה היא כמובן "כן, ברור, אבל בבקשה בבקשה ממך, הפעם לא לגמור את השוקולד למה פעם שעברה לא נשאר" אני אומרת בצחוק, מזכירה חוויה שהייתה ועברה.
וכך אנו ממשיכות לקשקש, מדברות על היישוב, על החיים, על השירות שלה, על החיים שלי, עד שאנחנו מגיעות לסניף הדואר, זוהי תחנתנו האחרונה, ואז- הביתה.
כשאנחנו מגיעות אני מנופפת לשלום לפקיד הישיש, ופונה אל עבר התיבה שלנו, תיבה מספר 274, הכי בקצה, שלישית מלמעלה, אני מנסה לפתוח את התא אך הוא לא נפתח, 'נעול' אני נזכרת, התא נעול, אני מבקשת מהפקיד לתת לי את המפתח הראשי, היות והוא יודע שאני זאת אני, ושאני ממשפחת בן אברהם הוא פותח לי את התיבה, בפנים מונחים שלושה מכתבים, אחד רגיל ו"משעמם" של המס, שני ריחני ומעוטר, שאני יודעת שהוא ההזמנה של טוהר והשלישי... את השלישי אני לא מזהה, הוא גם ריחני, אבל ריח אחר, מתקתק חמוץ כזה, מעורבב עם ריח חנוק מוזר, כאילו שהמכתב שהה הרבה זמן במקום סגור, כמו מטוס או אונייה, אני מנסה לראות מהיכן הגיע, כתוב בו משהו באנגלית בכתב מסתלסל מוקפד שאני ממש אבל ממש לא יודעת לקרוא ויש על זה בולים, שניים, על אחד מודפס תמונה של פסל החירות ועל השני תמונה של הבית הלבן, משונה, כנראה בלבול בכתובת, אבל אני בכל זאת לוקחת את המכתב איתי, שאבא יקרא וידע חמי המכתב שייך, "תראי" אני אומרת לאושר לבונה בזמן שאנחנו הולכות, "מכתב מוזר" היא עונה, גם היא, כמוני, לא הכי טובה באנגלית, ושתינו ממשיכות ללכת אל ביתי, כי אושר לבונה, אוֹשי, באה אליי לשבת.
כשאנחנו מגיעות הביתה כבר כמעט שתיים עשרה ואנחנו מנסות להמציא את ארוחת הצוהריים הטובה ביותר שאנחנו יכולות להשיג, כרגע זה מוזלי, בדרך ל"חצר" אני מניחה את מכתב המס על השידה, ואת ההזמנה בחדר שלי, את המכתב באנגלית שמתי על השולחן הקטן, בשביל שאבא יוכל לקרוא אותו בלי הרבה מאמץ התניידותי, בינתיים אני ואושר לבונה מתיישבות ב"חצר" לאכול את המוזלי, יוגורט עם תפוח, סילאן וגרנולה.
לאט לאט שבת מתקרבת, עוד שתי דקות והיא נכנסת, אני מכינה את הנרות בזמן שאוֹשי מסיימת למרוח קרם על התלתלים שלה, וכשהיא מסיימת היא באה איתי להדליק נרות, זהו, שבת נכנסה, מעכשיו חצי גן עדן...

🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️🏵️

אני?

נעלמתי לחודש ואז העליתי פרק?

לא🥲

סתם כן, מודה באשמה😌

אני מפרסמת מחדש עכשיו בתקווה להיכנס למצב כתיבה בחופש🥴

כדי שיהיו עוד פרקים😅

ופשוט נראה לי יותר נחמד להחזיר את הספר בחופש הגדול,

פשוט כי יהיו יותר קוראים😉

אז אני משחררת עכשיו פרק כדי שתזכרו בהכל ואז את השאר אפרסם במהלך החופש בעזה בלי נדר🙏🏽

סקר: מתי אתם מעדיפים לשחרר, 22 ליוני או ב30?

כי אני יודעת שיש חלק ויש חלק,

 לי אישית זה לא משנה😄

שבת שלום, 🕊️🌿

רוביסי🏵️