בסיום התפילה אני פוגשת את פלג, כנראה שהיא גם התפללה מנחה, עכשיו כבר יש לה שמלה, ואני ממש יכולה לדמיין אותה חלק מהצילומים, אני מנפנפת לה שלום מרחוק והיא מחזירה לי במנוד ראש, ובזמן שאני ממהרת פנימה לקחת את אבי היא ממהרת החוצה, כנראה למשפחה שלה, אני מחכה שכולם יצאו מעזרת הגברים ורק אז נכנסת, לקחת את אבא שלי וללכת, כמו תמיד.
בבית אני מתחילה לנקות את החדר שלי, אומנם הוא כבר נקי, אין לו למה להיות מלוכלך, אין בו הרבה דברים, אבל אני עדיין אוהבת להרגיש שאני מנקה לכבוד שבת, אבא שלי בינתיים מתחיל ל... בעצם, מה הוא עושה? אני מנסה לחשוב, לא זוכרת שאי פעם התעניינתי בזה, תמיד הוא היה סגור בחדרו ולא יצא עד הערב, לא משעמם לו לפעמים לבד? אז אני יוצאת מחדרי ודופקת על דלת חדרו, של אבי, "כנסי" הוא עונה לי מתוך החדר, אני פותחת את הדלת ונכנסת, על השולחן יש כמה גמרות פתוחות, מכאן אני מסיקה שהוא כנראה לומד גמרא, ובכל זאת, אני שואלת אותו,
"אבוש, מה אתה עושה?"
"לומד, מחכים ומנסה לרכוש עוד ידע על הלכות לחיי, ומה את עושה ביתי?" הוא עונה ומשיב בשאלה משל עצמו, מתעניין גם הוא,
"אני רק באתי לבדוק מה אתה עושה, כי אני לא ידעתי עד עכשיו, ותהיתי אם משעמם לך ואם אתה צריך משהו" אני עונה בחיוך,
"תודה על התעניינות ביתי, אני בסדר, ללמוד זה בהחלט מתיש לפעמים, אבל אין שמחה כהתרת ספקות, ואני אוהב ללמוד, למרות שעם אחיך זה כמובן נחמד יותר, כשיש חברה ושני מוחות ביחד ולא רק אחד" הוא עונה בחיוך משל עצמו, אני מרחיבה את החיוך ואומרת בשקט
"אז אני לא אפריע לך להתראות אבוש" ובזאת אני סוגרת את הדלת וממשיכה לנקות, לסדר, חושבת על אבי ועל זה שאולי צריך לארגן לו חברותא או איזה מישהו שילמד איתו, אבל אני לא יודעת איך עושים זאת וגם נזכרת שצריך להכין ארוחת צוהריים, אז ניגשת לעשות זאת.
בסוף היום אני רושמת ביומן שלי "היום עבר יחסית על מי מנוחות, חוץ מהובקר, איחרתי, הייתה שיחת עידוד. נקודות השיא היום: עזרתי למישהי בשם פלג להגיע לצילומים של משפחתה לחתונה, עזרתי למישהו להביא שולחן לשם ואבא לומד גמרא בזמנו הפנוי" כן, אלופה בתמצות אני, אבל ככה נוח לי לכתוב, ככה אני לא מאבדת את מה שרציתי להגיד וזה גם כמעט ולא לוקח זמן.
לערבית אני לא הולכת, בדרך כלל אני מנקה את הכלים ומקפלת כביסה בזמן הזה, דוד שמעון הולך לערבית ומגלגל לשם את אבא, היום אני שוטפת כלים וקצת קוראת בספר, אני אוהבת את הזמן הזה, כשהכל כבר רגוע ואני נרגעת גם.
כשדוד שמעון ואבא חוזרים מהתפילה אני לובשת פיג'מה, התקלחתי לפני ארוחת הערב, אבל פיג'מה אני לובשת עכשיו, לובשת ונכנסת למיטה, נרדמת.
בלילה חוזרים אליי הזיכרונות מהיום ההוא ואני מתעוררת בבעתה, מנסה להדחיק את כל מה שצף, תוהה למה הכל עולה לי היום, מה קרה שדווקא היום, אני לא מצליחה לחשוב, הדבר היחיד שיש ל בראש זה איזה משפט שאמר פעם איזה חכם ש"ביום שבו הכל יתבהר הכל יחשיך לאחר כמה שעות" וחושבת עד כמה זה נכון, אחי עדיאל בניה חגג בר מצווה כמה שבועות לפני, אימי בדיוק גילתה שהיא בהריון, רק לרפאל עזריה לא היה כלום לפני, אבל הוא גם נפטר אחרון, ובו ברגע צפה מולי התמונה של שניהם, של שני האחים הגדולים שלי שלנצח יישארו קטנים ממני, ומחשבותיי נודדות למרחקים, מדליקות את שאבד ומקרבות את שיהיה, החתונה של טוהר, חברתי מהאולפנא, מתקרבת בצעדי ענק, בעוד שבוע ושלושה ימים, ובעוד שלושה ימים יש גם חינה שאני מוזמנת אליה ועדיין לא אישרתי הגעה, ובאותו הרגע אני מחליטה לאשר, בבוקר, בעזרת השם בלי נדר.
לאחר כל המחשבות הנחמדות האלו השינה חוזרת אליי בכבלים מתוקים של חלומות נעימים.
YOU ARE READING
בַּשָּׂדֶה
פרוזהגפן שְׂריאל היא נערה בשנות העשרה לחייה אשר גרה עם אביה ואחיה, הם חיים פשוטים ומלאים, אך אירוע מהעבר את גפן שְׂריאל והיא כל הזמן חוזרת אל עברה, אל היום ההוא שבו איבדה חלק ממנה, היום שבו הפכה להיות מישהי אחרת, פחות סומכת, יותר מפוחדת, מגוננת, מאותו הי...
