איזבל
ריח הסירחון של המדרגות של הבניין נכנס לאפי , אני מתכווצת ברתיעה כמו תמיד וסותמת את אפי עם אצבעותיי ,
אני מפלסת את דרכי בין שברי הזכוכית שהשכן שלנו עוד פעם שבר אתמול בלילה כשהיה שיכור .
ככה זה כאן , בשכונת הפשע והעוני הכי ידועה בניו יורק .
כשאני מתקרבת לדלת ביתי שנמצאת בקומה השישית של הבניין הרעוע
אני שומעת את הצעקות של אימי , עוד הפעם ,
אני נאנחת ולרגע מתלבטת האם להיכנס או לא אבל אז נזכרת שהיא תתרגז נורא אם לא אגיע בזמן ואעזור לה במטלות הבית , אני פותחת את הדלת בעדינות וזורקת שלום קטן לאוויר , אמא ישר מפנה את תשומת ליבה אליי
אחי הקטן שוטף את הכלים במרץ במטבח
" איפה היית עד עכשיו?! " היא מתחילה ישר , אפילו בלי להחזיר שלום
" את יודעת שאני צריכה את העזרה שלך נכון ?!" היא ממשיכה לצעוק
" היה תור ארוך במכולת " אני אומרת בשיעמום ומגלגלת את עיני , אני כבר לא מתרגשת מהצעקות שלה , הם כבר לא מפחידות אותי
" כפוית טובה אחת !
בכלל לא אכפת לך ממני , רק מעצמך !
לאף אחד לא אכפת ממני , אני הורגת את עצמי בשבילכם ! "
היא צורחת , ליבי נחמץ בכאב , מה שאני לא עושה זה לעולם לא מספיק
, כמה שאני לא משקיעה בלהחזיק את הבית הזה אני לא מצליחה ,
אבל בכל זאת , מה ילדה בת שבע עשרה כבר יכולה לעשות .
אני מניחה את הקניות על השולחן וצועדת לחדר , אמא ממשיכה ללכת אחרי ולהטיח בי את אכזבותיה
שתי אחיותי הקטנות מרימות אליי את מבטן ממסך המחשב , אני מחייכת אליהן חיוך רפה ומלטפת את שיערן , החדר הקטן צפוף ומבולגן, אני מזיזה הצידה את כל הדברים שנחים לי על המיטה ונשכבת באפיסת כוחות
אני מיישרת את מבטי לתקרה וכרגיל חושבת , מה עוד אפשר לעשות , איך אפשר לצאת מהמצב הזה.
לאט לאט עיני נעצמות ואני נכנסת לשינה קטנה ומבורכת .
טילטולים קטנים מעירים אותי משנתי , אני פוקחת את עיני לאנה אחותי הקטנה
" את יכולה להכין לנו משהו לאכול ? אנחנו רעבות " היא אומרת בקול קטן , אני מהנהנת אליה בחיוך ומתרוממת לישיבה
" מה באלך לאכול ?" אני שואלת ומלטפת את שיערה הרך
" צ'יפס חביתה !" היא קופצת בהתרגשות
" קדימה " אני קמה ומוחאת כפיים בחביבות
אני ניגשת למטבח ומתחילה להכין את האוכל .
אני שופכת את הביצים למחבת כשאימי נכנסת למטבח
" את מלאך , תודה איזבל " היא אומרת ברכות ונושקת ללחיי , אני נאנחת ומהנהנת אליה , שיערה אסוף בפקעת מבולגנת , שורשים לבנים יוצאים ממנו , היא לא צבעה אותו כבר הרבה זמן .
" אני מתנצלת שכעסתי עליך ככה " היא אומרת כשאני הופכת את החביתה לצידה השני.
תמיד זה ככה , היא כועסת , מוציאה עליי את התסכולים שלה ולאחר מכן מבקשת סליחה , אני לא מסוגלת לא לסלוח לה , קשה לה מספיק , אני לא יכולה להעיק עליה גם בזה שאכעס עליה
אני מהנהנת בהבנה אליה ושולחת חיוך קטן
" זה בסדר אמא "
" את יודעת כמה קשה לי , אבא שלך לא שולח לי מזונות כבר חצי שנה ,
אני משתגעת מהעומס "
היא אומרת ונושכת את שפתייה , דמעות מתחילות להתבצר בזווית עיניה , אני מורידה את החביתה לצלחת ועוטפת את אימי בחיבוק חזק , דמעות מרטיבות את חולצתי
" אני כבר לא יודעת מה לעשות "
היא מייבבת בבכי
" אני אחשוב על משהו , אני אמצא פתרון , הכל יהיה בסדר "
אני מבטיחה לה הבטחה , הבטחה שאני חייבת לקיים
אוקיייי , חזרתי ובגדול בננותתת , מקווה שאהבתם את הפרק הראשון והולך להיות פה סיפור מטורף של החיים אז תתכוננו
תגיבו כמובן את דעתכן בתגובות זה הכי מעניין אותי בעולםם
וזהו קיצר אוהבת אתכן ❤️❤️
YOU ARE READING
warrior
Aksiידעתי שאני נכנסת למאורת הזאבים , ידעתי שאני הולכת להתמודד עם דברים שלא התמודדתי לפני , אבל לא ידעתי שכרטיס הכניסה הוא הנשמה שלי .
