החתול שלהם

חלק 8

מרינט הסתובבה במיטתה, כשרגליה סבוכות בשמיכה, ועיניה צורבות.

הצעקה שלה עדיין הדהדה באוזניה.

-----------

סבין קמה מוקדם באותו הבוקר, כמו תמיד. זה היה מרגיע, שקט. במיוחד אחרי כל הטירוף של אותו השבוע. היו שלושה נבלי-על נוספים בשלושת הימים לאחר הקרב עם אשת הקרח ועוד שניים נוספים רק אתמול. כל הקרבות היו קרבות קלים. מרינט הייתה חוזרת הביתה אחרי בערך עשרים דקות בכל פעם והיא לא נראתה מוטרדת בכלל. היא פשוט חזרה לעשות את שיעורי-הבית שלה או לעבוד על פרויקט התפירה שלה או להתכתב עם אליה או מה שהיא לא עשתה, כאילו שום דבר לא קרה.

האמת היא שסבין קנאה בחוסר הפחד הגמור של מרינט לגבי מצבה. חוץ מההתלוננויות הרגילות לגבי הבטיחות שלהם או שהיא דאגה לגבי הזהות הסודית שלה, שום דבר לא נראה שהטריד אותה בכלל. היא התמודדה מול מוות בכל יום, אבל הבטיחות שלה לא הייתה חשובה לה. והיא הייתה היחידה שגרה בבית הזה שלא תמיד הייתה עייפה מההתקפות התמידיות.

סבין לא הייתה בטוחה עוד לכמה זמן היא תוכל לחיות עם העובדה שמרינט המשיכה לסכן את עצמה.

בזמן שהיא הוסיפה שקית קמח לתערובת, סבין נזכרה בפעם הראשונה שמרינט ניסתה לעזור להם במטבח כשהיא הייתה רק בת שלוש. היא עמדה על קצות אצבעותיה על כיסא, עם שתי קוקיות גדולות, ובטעות שפכה שקית שלמה של מלח לתערובת, שהרסה לגמרי את הבצק. מרינט דאגה כל כך שהיא עשתה משהו רע ושהיא תהיה בבעיה, אבל טום וסבין פשוט צחקו והתחילו להכין בצק חדש. לא היה אפשר להתחמק מטעויות ברגע שלומדים משהו חדש, והם התחילו ללמד אותה עם חתיכת בצק, ככה שהיא לא הרסה כל כך הרבה.

זה היה כל כך שונה כרגע. צעד אחד לא במקום וזה יהיה אסון. התוצאות של הטעויות יהיו בלתי ניתנות לשינוי אם החיפושית והחתול השחור יכשלו.

צעקה מהקומה העליונה גרמה לסבין לקפוץ ממקומה ולהסתכל על טום. "מה זה-"

מרינט.

הם רצו אל הקומה העליונה ביחד, עוקבים אחרי קולה המודאג של הבת שלהם דרך המסדרון אל הסלון. הדיבורים הפכו ליבבות ברגע שהם פתחו את הדלת לחדר השינה שלהם.

"הנה, תראי," טיקי אמרה. "הם בסדר. הם ממש כאן."

מרינט החזיקה את הטלפון שלה ביד אחת. השמיכות היו שפוכות על הרצפה מכסות במעט את רגליה. היא כמעט מעדה עליהן בזמן שרצה לחבק אותם, כשזרועותיה פתוחות.

קולו של החתול השחור נשמע מהטלפון. "מה קורה? הכל בסדר? כולם בסדר?"

"איפה הייתם?" מרינט יבבה. "לא הייתם במיטה. חשבתי שנפגעתם."

"זה אחרי ארבע," טום אמר, מלטף את ראשה. "היינו למטה, במאפייה."

כולם קפאו במקומם, המילה האחרונה מרחפת באוויר ביניהם. טום נראה מובך. מרינט הסתכלה עליהם במבט זועף. "מאפייה" היה רמז עבה מאוד. החתול השחור שמע את זה? זה בכלל ישנה משהו אם הוא היה שומע?