החתול שלהם

חלק 5

זה היה הלילה של יום שלישי. אדריאן שכב על בטנו על השטיח הרך שלו, כשדפים מבית הספר היו מפוזרים סביבו וקופסאות של משחקי וידיאו בערימה, מוכנות להילקח. הוא התעלם מהם וקרא פעם נוספת הודעות מהטלפון שלו בזמן שחיכה. האור שהוקרן מהמסך האיר את החדר הרבה יותר מאשר השמש השוקעת של אוקטובר. פלאג לעס משהו ברקע. בטח גבינה. (אדריאן קיווה שזו הייתה גבינה.)

ימי שלישי בדרך כלל היו הלילות הפנויים שלו בשבוע, אבל מאותו השבוע הם היו תפוסים במשחק לילי עם משפחתה של החיפושית. הוא כבר היה מוכן במשך שעה, וכמעט היה כבר מספיק מאוחר בשביל להתקשר אליהם.

ההודעות שאדריאן שלח להוריה של החיפושית נשלחו לעיתים קרובות יותר במשך השבועיים האחרונים מאז שהם נלחמו במחבלטור, והוא מעולם לא היה שמח בחייו. ברוב הפעמים הוא היה מדבר בשלושה צ'אטים שונים באותו הזמן, אחד רק עם טים, אחד רק עם סרינה והשלישי עם שניהם ביחד. הוא אפילו התחיל להביא איתו את הטלפון שלו בסיורים, מוחבא בתוך אחד הכיסים של החליפה שלו. החיפושית, בדרך כלל הייתה מתלוננת על זה, אבל היא מעולם לא אמרה לו להפסיק, אפילו כשהוא שאל אותה אם היא הייתה רוצה שהוא יפסיק.

כשהם לא היו מתכתבים ביניהם, ברוב הפעמים הוא היה קורא פעם נוספת את ההודעות, כמו שהוא עשה עכשיו.

כשסרינה הפתיעה את בעלה ביום ההולדת שלו עם שלט משחקים חדש, אדריאן ידע הכל לגבי זה. "הוא אפילו לא חשב לבקש אחד. היית צריך לראות את החיוך שלו!"

"אישתי אולי קטנה, אבל היא ענקית," טים אמר לו לפני כמה ימים.

"לבעלי יש בעיה עם בדיחות," סרינה הזכירה רק אתמול. "אתה בטח יכול להבין." ההודעה הזאת הייתה בקבוצה שלהם, ואדריאן צחק כשטים הגיב שלא הייתה לו בעיה והוא לא הבין על מה היא מיאו-דברת. בדיחות חתולים נראו מדי פעם בקבוצה שלהם.

אין פלא שהחיפושית הייתה כל כך חמודה. ההורים שלה היו מתוקים. (זה בטח היה מוזר לשפף אנשים אמיתיים, אבל זה בסדר אם הם כבר נשואים, לא?)

הוא הסתכל שוב על השעון. הזמן עבר כל כך לאט. השעה הייתה חמש דקות לשבע, והיו לו רק חמש דקות לפני שהם קבעו לדבר. כל הדבר הזה היה רעיון של טים, ולקחו לו שבועיים שלמים לשכנע את החיפושית שלשחק במשחקי וידיאו ביחד לא יגרמו לחשיפת זהויות, אבל בסופו של דבר הוא הצליח.

אדריאן הסתכל על עוד כמה הודעות, מנסה להסיח את דעתו מהשעון. טים וסרינה הפכו במהירות למקור לכוח ולחכמה בשבילו, לקו ישיר בינו לבין החיפושית שלו, ולתזכורת שהיו מבוגרים שדאגו לו מספיק בשביל לכתוב לו משום מקום. לחיפושית היה כל כך הרבה מזל שיש לה הורים כל כך טובים. ואדריאן היה מאושר להיכלל, למרות שהוא קיווה שזה יהיה יותר מזה.

אבל זה לא היה בסדר. הוא היה חמדן. זה היה הרבה יותר משחשב שאי פעם יקבל, וזה היה הרבה יותר ממה שהוא היה ראוי לו. כל תשומת הלב הזאת מהמשפחה שלה הייתה הרבה יותר ממה שהוא היה ראוי לו, והוא הזכיר לעצמו להיות אסיר תודה.