פרק 1 (מאדי) כעבור 3 חודשים

2.1K 101 11
                                    

שלושה חודשים לאחר מכן

מי היה מאמין שמתנת יום ההולדת ה17 שלי תהיה לשבת מול הקבר הטרי של אחותי הקטנה בידיעה שאם הייתי עושה יותר , הייתי יכולה למנוע את זה .

"לוסיה צ'ייס , ילדה חייכנית , מוכשרת וחברתית "

"חייכנית" כן בטח, אחותי סבלה כל יום ב3 חודשים לפני שהתאבדה .

התאבדה . זה עדיין מוזר כל כך להגיד...

בחיים לא חשבתי שלוסי תוותר על חייה בגלל חבורה של מניאקים, אבל כשראיתי את צילומיי האבטחה בין קירות בית הספר, או את ראשה נדחף לאסלה, הבנתי שלא ידעתי בכלל עד כמה זה היה גרוע.

אבל עדיין יכולתי לעשות יותר... רק העובדה שלא ידעתי שמעורבת אלימות פיזית בעניין מוכיחה כמה לא עשיתי מספיק. היא אחותי הקטנה, ואני לא ידעתי שהיא משקרת... כלומר, כן, חשדתי , הריי כמה פעמים אפשר להחליק בשיעור ספורט?. אבל לא עשיתי עם זה שום דבר. ועכשיו חוץ מללכת מכות עם הפרחות שהרביצו לה, או לקלל את אלה ששתקו מאחור, אני לא יכולה לעשות דבר .

זה כואב, הרגשת חוסר האונים כואבת, בכל פעם שאני שומעת את השם שלה כואב לי, בכל פעם שמישהו שלא ידעתי על קיומו 'משתתף בצערי', זה כואב. זה פאקינג כואב וכולם מתנהגים כרגיל, כאילו לא לפני רגע הם איבדו לתמיד דמות בחייהן . לוסי הייתה אחותי הקטנה . התינוקת שלי . צחקוק נפלט מפי בגלל הזיכרון של פניה בכל פעם שקראתי לה ככה .

"את לא יכולה לראות איתי יומני הערפד לוסי! את עדיין תינוקת!!" צחקקתי בלעג

"מאדי תפסיקי לקרוא לי ככה את גדולה ממני בשנה!!" אמרה שפניה הופכות אדומות יותר ויותר מרגע לרגע .

"בסדר בסדר בואי הנה , דרמטית אחת " נאנחתי .

לוסי באה ושכבה לידי על הספה ושינינו התכוננו למרתון של לפחות שתי עונות של יומני הערפד .

"לא הכנת פופקורן??" שאלה לוסי בתדהמה מוחלטת

"שיט שכחתי ". זה שקר . הכנתי פופקורן פשוט כבר סיימתי את כל החבילה עד שהגיעה הביתה ,אבל מי אני שאתנגד לעוד אחת?

"שניה אני אכין אז " ענתה לוסי

המשימה הושלמה .

"אבל לוסי " קטעתי את ההליכה שלה למטבח כי מתחשק לי לעצבן אותה עוד קצת

"מה?" שאלה בתמימות

"לתינוקות אסור פופקורן " צחקקתי

"מאדי אני נשבעת לך ש-"

"הגיע הזמן ללכת " אמר אבא שלי בקול עמוק מאחורי וקטע את המחשבות היחידות שמספקות לי אושר בחודש האחרון .

הנקודות המוארות בחייWhere stories live. Discover now