מאושרת לרגע

הקדמה

אף פעם לא חשבת שקיימים אנשים רעים בעולם, גם כשראית את ההוכחה לזה מול עינייך והרגשת את זה על בשרך.
תמיד אמרת שבכל אחד יש גם טיפה של טוב, גם אם לא רואים את זה.
הזכרת כל הזמן שאנשים לובשים על עצמם מסכות ומעמידים פנים שהם רעים, כדי שיחשבו שהם חזקים אבל הם בעצם ממש לא.
מבפנים הם רכים כמו חמאה, הם רגישים ואפילו מרגשים.
אבל אז הוא הגיע, פעם זה היה עם חגורה ולפעמים עם שברי בקבוק הוודקה שלו... לא משנה כמה פעמים הוא הרביץ לך, את עדיין אהבת אותו כמו שאישה אוהבת את הגבר שלה.
אף פעם לא העזתי לשאול אותך למה את לא קמה ועוזבת אותו, למה את נשארת עם הגבר שגורם לך ולבת שלך כאב, שגורם לך לסבול. בכל ערב הוא היה מגיע מהבר, מתעצבן על דברים בכלל לא חשובים, ומוצא סיבה חדשה להרביץ לך, סיבה חדשה לפגוע בך.
ואת? את נתת לו. את לא התנגדת וכשאני חושבת על זה, אני מבינה שזה כי בסך-הכל פחדת. את פחדת ממנו ולא העזת לבקש מאף אחד עזרה. כי ידעת שברגע שיתערבו, את והיא תישארו לבד בעולם, לא יהיה גבר שיחזיק את הבית והוא פשוט יתפרק.
מה שלא הבנת זה שהבית היה מפורק גם ככה. לא הייתם משפחה, זה ברור. הייתם אמא ובת מול האבא האכזרי שלא חשב על כלום חוץ מלפגוע בשתיכן שוב, ושוב, ושוב.
אז נתת לו להכאיב לך, לפגוע בך, לגרום לך לסבול. נתת לו את כל הכוח והוא השתמש בו ולא ריחם.
לא עלייך, ולא עליה.
אז כן, קיימים אנשים רעים בעולם, אבל את פשוט החלטת להתעלם מהם.

באותו הערב, היא עמדה במטבח, הכינה ארוחת ערב, ואני ישבתי בשולחן בפינת האוכל ועשיתי שיעורים.
"אמא?" שאלתי בקול קטן והסטתי את מבטי אליה. הסתכלתי איך היא חותכת את המלפפון במיומנות שרכשה עם השנים.
"כן מותק?" היא העבירה את מבטה אליי וחייכה.
זה הזיכרון האחרון שרציתי ממנה, חיוך.
"את יכולה לעזור לי בתרגיל שבע?" שאלתי בעוד אני מצביעה על התרגיל.
הוא היה קשה ולא הצלחתי לפתור אותו.
"בטח," קראה בשמחה וניגבה את ידייה במגבת המטבח שהייתה תלויה על כתפיה.
היא התקדמה לעברי עם חיוך מלא וחי, חיוך אמיתי שהרבה זמן לא ראיתי על פנייה.
העולם שלי עצר לרגע, אמא שלי חייכה. היא באמת חייכה אחרי כל מה שקרה אתמול בלילה. אני לא ידעתי מאיפה היא שאבה את הכוחות אבל היא באמת חייכה.
פתאום הדלת נפתחה, והוא נכנס לבית יותר מוקדם מהמצופה. הרגע שלי חלף והעולם המשיך להתנהל במהירות סביבי. שקט נהיה בבית, היא התרחקה ממני בחזרה אל השיש ואני ניסיתי לפתור שוב את התרגיל, בלי עזרה, בשקט. בקושי נשמתי בגלל שפחדתי ממה שיכול לקרות אם אני אעשה רק רעש קטן.
הוא עבר לידי לעברה, בגדיו הסריחו מאלכוהול ועל פניו היה פרצוף רציני אך לא פיקח, אותו הפרצוף ששתינו הכרנו מקרוב.
הוא רכן לעבר השיש, כאילו לא רואה מה מונח שם.
"שוב אליה?" הוא נשף בכבדות והרים את מבטו לאמא, שעמדה חסרת אונים והשפילה מבט. "אמרתי לך לעשות פשטידה לארוחת ערב!" הוא צעק והרגשתי את הבית רועד.
פחדתי ממנו, ואני בטוחה שגם היא.
"לא הספקתי להכין, משה, הייתי ב-"
ואז סטירה מצלצלת קטעה את דבריה.
היא נגעה בלחי שלה, כשאני בטוחה שהמקום מרגיש לה כל כך רותח שהיא עוד כמה דקות עלולה להתחיל לבכות. 
"הייתי בעבודה ואז הלכת-" היא ניסתה שוב להגיד אבל דחיפה עצרה אותה והיא נפלה לרצפה.
בהיתי בה, באמא שלי, מתקפלת תחת אבי והוא בועט בה בלי סוף.
"לא!" צעקתי והתחלתי לבכות, ועוד לפני שהבנתי מה אני עושה, רצתי לאבי ודחפתי אותו ממנה.
מבטו עבר ממנה אליי והרגשתי שבכל רגע אני עלולה לחטוף מכה חזקה הרבה יותר מהפעם שעברה.
"ילדה מטומטמת," הוא אמר ודחף גם אותי לרצפה, החל לבעוט בבטני ובידיי. "חושבת שהיא מגנה על אמא שלה."
"תעזוב את הבת שלי!" שמעתי את צעקתה של אמא וברגע הבעיטות הפסיקו. ניצלתי את ההזדמנות וזחלתי באיטיות לשולחן שבמטבח.
עברתי את המפה והתייצבתי מאחוריה, מחזיקה את הבטן שלי ומסתכלת על כל הסימנים האדומים שהופיעו על ידי ועל רגליי.
נטשתי אותה, נטשתי את אמא שלי והיא נשארה מולו חשופה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שאמא העזה להתנגד לו בדרך כלשהי, שהיא עמדה מולו ולא הססה לשמור עלי מפניו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא הרביץ לי, אבל הפעם זה היה קשה יותר, חזק יותר, עוצמתי יותר.
בין כל הצרחות והצעקות, שמעתי מגירה נפתחת ואז נסגרת. לא העזתי להציץ מתחת למפת השולחן ולראות מה קורה שם. 
"תפסיק!" שמעתי אותה צורחת ולפתע הצעקות נקטעו, כאילו אמא ואבא התעלפו בשניות.
שמעתי מישהו נחנק ושוב, ושוב. שקט נשמע בבית וצעדים החלו להישמע, דלת נפתחת ואחרי שניה נסגרת, הרמתי את המפה לאט ולפניי נגלה הסיוט הכי גדול שלי.
אמא שכבה על הרצפה, כשעיניה פקוחות ובבטנה שלושה חורים שחורים, לא הייתה בה כבר רוח חיים.

הוא קיבל רק שבע שנים.
שבע שנים הפרידו בינו לבין החופש, אחרי שרצח את אמא שלי והשאיר לי שלל צלקות נפשיות ופיזיות לכל החיים.
הייתי אז רק בת עשר אבל הבנתי את המשמעות.
המשמעות שאין לי אמא, או אבא.
אין לי הורים, אני נמצאת לבד בעולם.
דודה שלי אימצה אותי אליה, אבל זה לא היה אותו הדבר. שקעתי בדיכאון, לא אחד שעובר אחרי חודשיים, אלה אחד שנמשך כמה שנים, עד היום בעצם.
התגעגעתי אליה יותר מכל דבר אחר.
התגעגעתי לחום ולאהבה שהיא הקרינה רק בשבילי, לעזרה ולנתינה שהייתה רק למעני.
החיים שלי היו יפים, עד הרגע שהוא היה חוזר הבייתה ומתחיל להשתולל כמו משוגע. אני לא אשכח אף-פעם שום מעשה שהוא עשה.
כל צלקת שאני נושאת על גופי, זה יום חדש שבו הוא התעצבן ולא שלט בעצמו, יום בו הוא שוב הפך לסיוט הכי גדול שלי.
עד שהסיוט הזה התחלף במשהו גדול הרבה יותר- לראות את אמא שלי מדממת על הרצפה בלי שום דרך לעזור לה.

"היי פנינה." אמרתי וסימנתי לה עם היד שהגעתי.
היא חייכה אלי, בעוד היא דיברה בטלפון וסימנה לי לשבת מולה, על אחת הכורסאות השחורות.
"יש קציצות במקרר, תחממי ותאכלי." היא אמרה, כנראה דיברה עם הבת שלה. "אוקי מותק, יש לי פגישה עכשיו. נדבר."
היא הניחה את הנייד שלה בחזרה על השולחן ופנתה אליי בחיוך רחב.
"מה שלומך, מוֹרִין ?" שאלה והוציאה מהמגירה שבשולחן שלה מחברת שחורה ועט כחול, היא קמה ממקומה והתיישבה מולי בכורסא השחורה השנייה.
"כרגיל." עניתי ביובש וסרקתי את החדר סביבי, כמו בכל פעם שהייתי כאן.
הוא היה גדול ולבן, שולחן אחד ושתי כורסאות שהוצבו במרכזו.
"היום אני רוצה שנעשה משהו שונה." היא הכריזה ופתחה דף חדש במחברת.
"היום אני רוצה שתספרי לי עליה, לא על המכות שאביך היה נותן לה או על הרצח שלה. פשוט עליה." היא הסבירה את עצמה והייתה מוכנה לכתוב כל מילה שאמרתי.
קפאתי.
אני אף פעם לא דיברתי על אמא שלי, לפחות, לא מאז שהיא נרצחה.
לא הייתי מסוגלת לדבר עליה בלשון עבר, כי רציתי שהיא תחזור ותהיה איתי. תשמור עליי, תדבר איתי, תעזור לי.
"ברגע שתהיי מוכנה." פנינה אמרה ודירבנה אותי לדבר.
שתי ידיי עלו באוטומטיות לעיני וניגבו את הדמעות שביצבצו שם.
"היא-" התחלתי לומר אך שובל דמעות עצר אותי.
לא הייתי מסוגלת לדבר עליה בלי ששום דמעה תרד מפני.
"אני לא יכולה, מ-מצטערת." גמגמתי חלושות.
קמתי ממקומי ועזבתי את החדר.

~
הסיפור הראשון שאני מפרסמת כאן, מקווה שתאהבו....