מאושרת לרגע

פרק 23- לב נשרף

מוֹרִין

יום ראשון בבוקר.
צעדתי במסדרון בצעדים קטנים כשאני מחייכת חיוך מזוייף וקטן לכמה בנות שאני מכירה.
אלידור אמר לי פעם שאני חייבת להפסיק לחייך את החיוכים הלא אמיתיים האלו, אבל פשוט לא יכולתי להפסיק. הייתי מכורה אליהם, כמו נרקומן לסם. לא יכולתי לחייך אחד אמיתי מבלי לדעת למה אני מחייכת אותו.
החזקתי בידי את ספר אנגלית שבקרוב יש לנו בגרות אחרונה במקצוע. נכנסתי לכיתתי ועיני הסתכלו על אלידור, שישב באחד הכיסאות ודיבר עם שירן, כשהם קרובים מאוד, יותר קרובים מהרגיל.
המשכתי בצעדיי הקטנים לעבר מקומי בשורה האחרונה, חלפתי על פניהם בזמן שאלידור אפילו לא טרח להביט בי או לחייך.
התעלמות מוחלטת.
ידעתי שהיום הראשון שאחזור לתיכון יהיה קשה, במיוחד אחרי הנשיקה הבלתי צפוייה שהייתה ביני לבינו, אך לא תיארתי לעצמי שהוא יחשיב אותי לאוויר או משהו שדומה לו.
עיני הוצפו בדמעות, אבל בניגוד לפעמים קודמות, לא נתתי לאף אחת לרדת על פניי ולהחתים אותן.
משפטיו הדהדו לי בראש.
'אני לא מפסיק לחשוב עלייך, אני רוצה אותך.'
כניראה המשמעות הייתה אפסית בשבילו, אם המשיך כל כך מהר הלאה.
הגעתי למקום שלי וצנחתי בכבדות על מושב הכיסא. קארין ישבה מולי והייתה שקועה במסך האייפון שלה.
"בוקר טוב." פלטתי אנחה מלווה בהמון ייאוש והנחתי את ראשי על השולחן.
"ומה קרה לך?" שמעתי את קולה של קארין מעליי והרגשתי את מבטה נח עליי.
"ש-שום דבר." משכתי באפי והרמתי את ראשי אליה, מבטי נדד ממנה אל אלידור שגבו היה מופנה אליי ועכשיו דיבר עם נטע.
"את לא צריכה לשקר, לא לי." היא אמרה בקול בטוח ומבטי שב והסתכל על פניה.
"למה את חושבת שקרה משהו?"
"את ניראת רע מורין. תשושה, עייפה, בלי שמחת חיים."
"אף פעם לא הייתה לי שמחת חיים."
"נכון, אבל היה בך שבריר של תקווה להיאחז בו. את ניראת כמו מישהי שאיבדה את עצמה לחלוטין." קארין אמרה ושילבה את ידייה.
היא הסתכלה עליי וחיכתה לתשובה ממני, תשובה שלא הגיעה.
"בסדר, איך שאת רוצה. אני יודעת שאת תספרי לי אם תרצי ואם לא." היא הסתובבה בחזרה למקומה והמשיכה להתעסק במכשיר שלה.
"בסדר, בסדר." מילמלתי בקושי ובשקט וקארין מיד הסתובבה.
"לפני כמה ימים, אלידור היה אצלי." התחלתי לספר ועיניה של קארין לבשו במהירות התלהבות. "הוא רצה לבדוק אם אני בסדר."
"תמיד ידעתי שהוא יותר רגיש ממה שהוא ניראה." קארין הנהנה ודיברה לעצמה ואני התעלמתי מהערות לנוכח העובדות.
"הוא פשוט..." עצרתי. עדיין לא האמנתי שדבר כזה באמת קרה. "נישק אותי."
"מה?!" קארין צעקה כך שכל מי שנכח בכיתה, כולל אלידור, הסתכל עליה כמשוגעת.
זאת הפעם האחרונה שאני מספרת לה דבר כלשהו.
היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות ולא מאמינות.
"מספיק לצעוק, משוגעת!" אמרתי וניסיתי להרגיע אותה.
"למה אתם לא ביחד?" שאלה לאחר ששתתה מים ועצמה את עיניה למספר שניות בכדי להסדיר נשימות.
"אמרתי לו שזו טעות." זרקתי את המשפט הקבוע שלי ופתחתי את ספר אנגלית, מדפדפת בו.
"טעות?!" היא צעקה שוב והפעם גם קמה מהכיסא שלה בחדות שקצת הבהילה אותי. "את הולכת אליו עכשיו או שאני אלך?" הצביעה עליו.
קברתי את ראשי בין ידיי וסירבתי להאמין שיש לי חברה כזו.
"אוקיי, אני הולכת." היא הודיעה והחלה לפלס לעצמה דרך בין הכיסאות.
"לא שמעת את המשך הסיפור!" קראתי מאחוריה והיא הסתובבה אלי.
"יש המשך?" שאלה.
הנהנתי והתעסקתי בתלתל בודד שנח על פניי, נזכרת איך שניות לפני שאלידור נישק אותי, הוא הזיז אותו וליטף את פניי.
קארין התיישבה מולי בחזרה והביטה בי במבט אטום וחסר רגש.
"אחרי שאמרתי לו שאנחנו לא יכולים להיות יחד, הוא התחיל לכעוס ולהגיד כל מה שהוא חושב עליי. ואני חושבת שהוא-שהוא צודק."
"צודק? מה הוא כבר יכל לומר?"
"שאני מרחיקה ממני כל אחד שאוהב אותי."
"אז הוא אוהב אותך?" קארין שאלה בבלבול ובגבות מכווצות.
ליבי התכווצץ. אף פעם לא חשבתי על זה ככה.
"אני-אני לא יודעת." גמגמתי והשפלתי את ראשי מטה.
יכול להיות שהוא אוהב אותי?

יצאתי מהכיתה אחרי שיעור אנגלית. המורה עברה על נקודות אחרונות לפני הבגרות ונתנה לנו עוד חומר לעבור עליו. קארין שלחה לי סמס באמצע השיעור ואמרה שתפגוש אותי בקפיטריה לאחר מכן.
אז הלכתי לקפיטריה, עיניי קלטו מרחוק בחור מנשק בחורה כשהוא מצמיד אותה ללוקר והיא מלטפת את פניו. הם ניראו מאוהבים, מלאי תשוקה ולהט. לא היה אכפת להם מה קורה סביבם, הם פשוט עשו מה שרצו, וכניראה שבאותו הרגע הדבר שרצו יותר מכל הוא לאהוב אחד את השניה עד איבוד חושים. אחזתי חזק יותר בספר אנגלית שהיה בין ידיי והמשכתי ללכת. כשהתקרבתי אליהם יותר, הבחנתי בבחורה מכיתה י"א ובבחור שהתברר כלא אחר מאלידור כהן, בכבודו ובעצמו.
דמי החל לבעור מתחת לעורי וראשי החל לפעום בחוזקה. הייתה לי תוכנית, תוכנית מוכנה ומובנת שלא כוללת אותו. הייתי צריכה לסיים את הלימודים, לאחר מכן צבא ואז גם את האוניברסיטה לסיים בהצטיינות. לבחור לי מקצוע ולהצליח בו. בלי משפחה, בלי אהבה, בלי שום דבר אחר. אז למה נתתי לו להיכנס לחיים שלי ולעשות בהם כל כך הרבה בלאגן? למה נתתי לו לנשק אותי באותו היום ולהשאיר חותם בליבי?
באותו הרגע, הקנאה השתלטה עלי.
חלפתי על פניהם בריצה שלא שלטתי בה. נכנסתי לאחד מתאי השירותים וצנחתי על הרצפה. ידיי הוצמדו לפניי וניגבו כל דמעה שירדה, פי פלט יבבות מעוררות רחמים.
הלב שלי שרף.
למרות שאמרתי לו באותו היום שאנחנו לא יכולים להיות יחד, רציתי אותו יותר מהכל. רציתי שיתמוך בי בי כמו פעם, שידאג לי כמו פעם, שירצה אותי כמו פעם.
אחרי כמה דקות של איבוד שליטה עצמית ורחמים עצמיים התרוממתי על שתי רגליי, אחזתי בספר אנגלית בחזרה ויצאתי מתא השירותים. שטפתי את פניי וסימני בכי חלשים ניראו עליי. אספתי את שיערי הפרוע לקוקו גבוהה ומתוח ויצאתי לעבר המסדרון.

ישבתי בשולחן קטן ופינתי בקפיטריה. אכלתי כריך עם גבינה לבנה. לפני כן קארין לקחה לי חצי ממנו והלכה לקנות טוסט בחנות הקטנה של ניצן.
העברתי מבט על שאר הילדים שישבו שם, חלקם הרעישו, חלקם למדו, וחלקם סתם דיברו. לפתע עיני קלטו את אלידור, שהתקרב לשולחני במהירות אך לא בביטחון.
הוא נעמד לפני כשהוא מסתכל עלי ומטה את ראשו לצד ימין.
"בכית?" הוא שאל בקול נמוך וגברי.
לא עניתי, הדבר היחיד שרציתי באותו הרגע הוא שיסתובב ויתרחק ממני.
"אני רק רציתי להגיד לך," הוא התעלם מההתעלמות שלי והמשיך לדבר. "שאני לא אצטרך יותר עזרה."
שוב, ליבי התכווצץ בפעם המי יודע כמה היום.
"מה?" פלטתי וגבותיי התכווצו.
לא משנה מה קרה בנינו, לא הייתי מוכנה שהוא יזרוק את העתיד שלו בגלל מישהי עם בעיות נפשיות, כמוני.
"אני מתחיל ללמוד עם שירן." הוא הסביר ומבטי לבש אחד אטום.
"א-אוקיי." מלמלתי בשקט והנהנתי.
"את בסדר, נכון?" אמר רגע אחד לפי שסובב אלי את גבו.
"אני המלכה של הבסדר." חייכתי אליו חיוך מזוייף.
אחד כזה שלא רצה לראות.

~

כואב לי עליהם, באמת.
דירוגים ותגובות מהירים ומעלה עוד פרק היום :)
יש למה לצפות!
מזכירה לכם, ללחוץ על העוקב בעמוד שלי ❤️