מאושרת לרגע

פרק 27- אהבה

מוֹרִין

ילדה בגובה ממוצע עם עיניים ירוקות-חומות ושיער זהוב הסתכלה עליי. היא הייתה לבושה במכנס קצר שחשף רגליים ארוכות ושחומות, שעליהן הוטבעו חבורות ירוקות וסגולות לעד. חולצה לבנה וגדולה כיסתה את פלג גופה העליון, אך לא הסתירה את הצלקות שעל ידייה.
פנייה היו חלקות ונטרליות, שפתיה אדומות ועיניה שמחות, לשם שינוי.
מאחורייה התייצב נער מיוחד. עיניו היו ירוקות בהירות ובוהרות, ושיערו החום והפרוע נפל על פניו במעט וכיסה חלק קטנטן ממצחו. שפתיו הממכרות היו עבות ומחייכות, כרגיל בתקופה האחרונה. ידיו השריריות הקיפו את מותניה של הילדה וגרמו לה להראות קטנטונת לידו. ראשו נח על כתפה ושניהם הביטו במראה.
עלינו.
ידיי עלו ומיששו את ידיו של אלידור, הוא תפס בהן מיד ושילב אותן בידיו. ראשו התחפר בשיערי וכעבור שניות ספורות הרגשתי את שפתיו על עורי, נוגעות-לא נוגעות.
פחדתי, לא ממנו, אלה מהתגובה שלו.
מבחינתי, גופי היה חתיכת עור ועצמות שלפני שנים מישהו הרס לחלוטין. לא אהבתי את עצמי, לא כמו שבנות אמורות לאהוב את עצמן.
לא היה לי קל להיחשף בפני אלידור, פחדתי לאכזב אותו. פחדתי שלפתע יראה את מורין האמיתית, ויעזוב מיד.
לא הייתי מסוגלת שיעזוב אותי, לא עכשיו.
התמכרתי אליו ברמות מטורפות.
לשפתיים שלו, למגע שלו, לעדינות וההתנהגות.
התמכרתי אליו.
"את הכי יפה בעולם." נשימותיו על עורי העבירו בי צמרמורת.
"ל-לא נכון." הנדתי בראשי מצד לצד ואחיזתו בי התהדקה.
עצמתי את עיני בחזקה בזמן שראשי נשמט על כתפי האחרת, שפתיי מתעוותות ומתנגדות לבכי שאמור לבוא.
"את הכי יפה בעולם." הוא חזר על דבריו, הפעם בקול רם יותר.
"אני לא." הנדתי בראשי בשנית ושחררתי את אחיזתו ממני.
הוא נעמד לפני כשפניו לובשות ייאוש, עיניו היו עייפות ורק הביטו בי בחוסר אמון.
עיני דמעו, משיכות אף ולחיים רטובות.
"אני אוהב אותך." שמעתי את קולו של אלידור נזרק לחלל הריק.
בלי התראה מוקדמת.
עיני נפקחו והסתכלו עליו בחוסר אמון, בדיוק כמו שעשה שניה לפני כן.
הוא? אוהב אותי?
השקט חזר לחדר. עיניים מסתכלות בעיניים ומסרבות להאמין למילים האלו.
"אתה לא יכול." כיווצתי את גבותיי ומחקתי כל זכר לדמעות בודדות שנחו על לחיי.
"אני יכול." הוא הנהן ועיניו הפכו לרכות יותר.
רגע אחד רציתי לנשק אותו, רציתי לחבק אותו ולהיות בין זרועותיו לעולם, בלי היכולת לעזוב אותן. ברגע אחר, רציתי לסטור לו כל-כך חזק עד שיבין מה המשמעות הזו בשבילי. הוא לא יכול להגיד את שלושת המילים האלו סתם, לא לי. בתור אחת שהרגישה שנאה בכל יום בחייה, ורק חיכתה ליום הזה שמישהו אחד, בודד יאמר שהוא אוהב אותה וימלא את כל עולמה.
לא רציתי להאמין שהחלומות שלי מתגשמים אחד אחרי השני, למרות שלא האמנתי בהם מלכתחילה.
"לא אתה לא, אתה רק חושב." מלמלתי וצעדתי למיטתי, הרמתי את השמיכה והתחפרתי תחתיה, כשאני מסובבת את גבי אליו.
"מורין." שמעתי את קולו מאחוריי.
ככל הניראה, הוא לא הבין את העמדה שלי.
כעבור כמה דקות של שקט, ידיים שריריות ומוכרות עטפו אותי, גופי נצמד אליו וראשו נח מעליי.
"לא משנה מה תגידי, אני אוהב אותך." הוא אמר ברוך ומתיקות בלתי אפשרית.
עצמתי את עיניי, ובין דמעה לדמעה, הופיע חיוך קטנטן.

"בוקר טוב, אהובתי." שמתי במעורפל וידי שפשפה את עיניי.
הדבר היחיד שרציתי הוא להישאר בין ידיו כל היום.
"מה?" מלמלתי ופקחתי עיניים באיטיות.
קרני שמש חדרו לחדרי והקשו עלי להתעורר.
"תתעוררי."
"התעוררתי, התעוררתי." גיחכתי מעט ומשכתי את עצמי מעלה, התיישבתי ונשענתי על כרית נוצות לבנה.
הסתכלתי על אלידור ששכב לידי ועדיין חיבק את המותניים שלי, עיניו היו עצומות וידי ליטפה את שיערו הרך, מ שגרם לו לחייך, וגם לי.
"מה השעה?"
"שמונה וחצי."
"בבוקר?"
"בערב." אלידור צחק וקירב אותי אליו, זזתי מעט וחזרתי לשכב, מולו.
ידו הזיזה קצוות שיער שנפלה על פניי וכיסתה את עיניי, היא הונחה באופן מושלם על הלחי שלי וקירבה את פני אל אלידור.
שפתינו נפגשו בתיאום מוחלט, תחילה מרפרפות מעט אך אז נוגעות לחלוטין. התמכרתי אליו, שוב. שבויה, עיוורת. הנשיקה התעמקה ולשונותינו רקדו ריקוד סוער יחד. הרגשתי נעים, הרגשתי טוב. ידיי ליטפו את פניו ומשכו אותו קרוב יותר. לא רציתי שיעזוב אף פעם.
אחרי כמה שניות התנתקנו, מתנשפים במהירות כמו קצב פעימות הלב של שנינו.
"התגעגעתי אלייך." הוא צחק והסתכלתי בעיניו.
"תפסיק להיות כזה." מלמלתי וראשי התמקם על חזהו בנוחות.
"כזה מה?"
"כזה- כזה חמוד, ורומנטי, כאילו יצאת מאיזה סרט טיפשי." נשפתי וגבותיי התכווצו מעט.
לא הייתה לי בעיה עם כל המחמאות שהרעיף עליי, הן גרמו לי להרגיש טוב באיזה מובן. אך לפעמים גרמו גם לאי-נוחות מסויימת.
"אז לא התגעגעתי אלייך?" הוא משך בכתפיו כלא מבין.
צחקתי צחוק מתגלגל ושנוא.
"אני אוהבת אותך." פלטתי ולפתע כבדות נחתה על שנינו.
לא ציפיתי שאני אגיד את זה, ואני מניחה שגם הוא לא.
התחלתי לזוז בהססנות עד שהרגשתי יד מלטפת את שיערי.
"גם אני." שמעתי את קולו מעליי וקצב פעימות ליבי ירד בהדרגה.
"באמת?" הרמתי את ראשי אליו בחוסר ביטחון אופייני לי, עינינו נפגשו.
"באמת." הוא משך בכתפיו שוב, כמובן מאליו, והנהן כשחיוך מתוק מתלבש עליו.
הנחתי את ראשי על חזהו וידו חיבקה את גבי.
מצאתי אותו.
מצאתי מישהו שאוהב אותי.