מאושרת לרגע

פרק 29- אחרי הכל

ראשי נח על כתפי בעייפות. עיניי רפרפו בין שינה לעירנות, ובכל שתי שניות מצמצו על מנת שלא ארדם. שתי נקודות דקיקות וזהירות בצבע אדום היו על זרוע ימין שלי, בדיוק היכן שהעורק בולט. ראשי פעם בחזקה ולא ממש זכרתי את הפעם האחרונה שהוא כאב ככה. שקט היה בחדר, הבוקר כבר עלה וקרני שמש בצבצו מהחלון וחדרו לחדר. הלילה היה מחריד. סיוטים בלתי פוסקים, מדי פעם מכות יבשות מצד אבא ופעמיים הוא דחף את המזרק לזרוע שלי ובכך סימם אותי.
אין לי מושג איך הוא מצא אותי, ואין לי מושג מה הוא רוצה ממני או יותר מזה- מה הוא רוצה להשיג מכל מה שהוא עושה לי?
אני נמצאת פה כל כך הרבה זמן, האייפון לא עליי, חולצתי קרועה וידיי קשורות אחת בשניה מאחורי גבי. שיערי מפוזר ועיניי רק מחפשות מקום- מקום שממנו אוכל לצאת ולהשיג שוב את החופש שלי.
למה זה מגיע לי? למה דווקא אני מכל האנשים בעולם?
הדלת נפתחה והוא עמד בפתחה. פניו נטולות כל הבעה ושום סימן רחמים לא מתגנב אליו.
הרגשתי כל כך חסרת אונים, הרגשתי שבכל רגע הוא יכול לעשות לי את מה שעשה לאמא.
ולא רציתי... כל כך לא רציתי שהוא יעשה לי את זה.
"מוריני... מוריני שלי." הוא ירק מבין שפתיו בארסיות.
אלוהים, אני שונאת אותו. אני שונאת את הבן אדם הזה שאף פעם לא היה באמת אבא. אני שונאת כל דבר שקשור אליו, כולל את עצמי... בדמי זורם הדם שלו. הדם המטורף, המגעיל ודוחה שלו. אני שונאת את זה שאף פעם לא יכל להיות אדם נורמלי, תמיד הוא מצא למרר את חיי ואת חייה של אמא בדרך כלשהי. גם כשאמא כבר לא הייתה בחיים והוא היה בכלא הוא מצא את הדרך הזאת – כי אני נשארתי לבד, בלי שום הורים שידאגו לפאקינג בת שלהם.
"מ-מה אתה רוצ-רוצה?" גמגמתי באיטיות ומעיניי נחלצה דמעה בוגנית.
למה אני חייבת להיות כזו פחדנית, אלוהים?
"אני? כלום ושום דבר." הוא צחק.
עצמתי את עיניי, שומעת את צחוקו ורוצה להקיא, דמעות מחליקות מעיניי אחת אחרי השניה בזמן שאני נותנת להם לעשות זאת... במקום להתאשת על עצמי ולהראות לו שאני לא אותה מורין בת עשר, לא אותה ילדונת בכיינית שמפחדת ממנו.
אבל לעזאזל, אני בדיוק אותה אחת.
"את ילדה מיוחדת מורין, באמת. ואני אהבתי אותך ואת אמא שלך בכל ליבי."
כן בטח, ספר את זה לה... לזאת שעכשיו בקבר.
פניי קיבלו הבעה הלם בבת-אחת למשמע מילותיו השקריות.
"אבל ההימורים, ההימורים גמרו את מי שאני. אני לא אותו בן-אדם מאז." הוא אמר.
טוב שאתה אומר, לא שמתי לב שאתה לא אותו אדם.
"ורציתי להיות יותר טוב בשבילכן, רציתי להשתפר, להשתנות... אבל לא הצלחתי. ותראי איפה אני היום." הוא חייך חיוך צדדי מכוער וטפח על ברכיו. "את מפחדת ממני?" הוא שאל לפתע.
לרגע חשבתי מה לענות. אם אענה לו לא- הוא יכול להמשיך בכל מה שעשה עד עכשיו עד שאומר לו אני מפחדת ממנו, הוא יכול להרוס אותי... להרוס את כל מי שבניתי, את כל מה שבניתי. אבל אם אומר לו כן- הוא אולי יפסיק, אולי עדיין קיימת בו אנושיות...אולי הוא לא פרא אדם.
הנהנתי קלות והשפלתי את מבטי לרצפה, לחיי כבר נהיו לחות אבל ידעתי שבעוד כמה רגעים יהפכו להיות רטובות שוב.
אבא נשען קדימה ושם את ידיו על ברכיו, הוא בחן אותי במשך כמה רגעים ואחרי זמן קצר פרץ בצחוק מתגלגל.
"אז יש לי הצעה בשבילך... ואת ממש לא הולכת להגיד לה לא."

אני זוכרת הכל. כל פרט, כל מגע, כל לחישה וכל רגע. אני זוכרת הכל ואף פעם לא אשכח.
מצמצתי כמה פעמיים עד שראייתי חזרה להיות ברורה. הבטתי מסביבי וזיהיתי את הארון הלבן שלי.
אני בחדר שלי, שבבית שלי, שברחוב שלי.
אני לא בחדר החשוך ובקודר שאפילו אלוהים לא יודע איפה הוא.
יצאתי משם. אין לי מושג איך ואין לי מושג מתי, אבל יצאתי משם.
התרוממתי באיטיות והתיישבתי על המיטה. מסביב ליד ימין, בדיוק איפה שהעורק בולט הייתה תחבושת לבנה שכיסתה את שתי הנקודות האדומות.
האייפון הונח על שולחני בצורה רגילה, אבל לא נגעתי בו.
אבא הסביר לי מה הוא עשה שלב אחר שלב, איך אף אחד לא יודע שנחטפתי, איך אלינור חושבת שאני ישנה אצל קארין, ואלידור בטוח שאני חולה.
הוא תיכנן הכל. מהפרט הכי קטן. הוא ידע בדיוק מתי אהיה לבד ומתי זה הזמן הטוב ביותר לקחת אותי ולסתיר אותי מהעולם כאילו הייתי חפץ.
הוא סיפר לי מה אני צריכה לעשות בשביל שרק ישחרר אותי, ואיך אני הסכמתי...
לא רציתי, אבל כמו שהוא אמר, לא יכולתי להגיד לא.
הייתי חייבת לצאת משם, לברוח ממנו. לברוח מהעבר שלי והחיים שהיו לי. רציתי לחזור למציאות שהכרתי, עם אלידור, קארין ושירז. עם האנשים שאהבו אותי, את מורין של היום.
אבל מורין של היום נעלמה כלא הייתה כשהיא ראתה אותו, את האיש המפחיד ביותר שקיים עלי האדמות בשבילה.
והיא לא יכלה לעשות כלום חוץ מלחזור ולהיות אותה ילדונת קטנה בת עשר.
הבכיינית, החסרת אונים והפחדנית.
אותה ילדונת בלי שום ניסיון חיים בעולם, בלי אנשים שיאהבו אותה, בלי שהיא תאהב בעצמה.
והיום, היום היא אהבה סוף סוף. ואפילו יותר מזה- היא מצאה בן אדם שאוהב אותה בחזרה. הרי אין דבר טוב יותר מאהבה הדדית, לא? אומרים שאהבה מרפאה הכל, שהיא תמיד מנצחת.
היא אפילו חשבה שאותו אחד יציל אותה מכל הסיפור הזה, יציל אותה מעצמה, שאותו אחד ירפא אותה ואת הפצע העמוק שהיה לה בלב.
אבל אולי אחרי הכל אהבה לא מרפאה הכל?
ובעיקר השאלה שכולם שואלים... אולי אחרי הכל האהבה לא מנצחת?

~~
טם טם טםםםםםם
תקרית מעניינת בעלילה... ויש עוד המון הפתעות בדרך ;)
120 דירוגים ו-25 תגובות והמשכתי לי.
מקווה (בשבילכם) שתמהרוווו [!!!}