מאושרת לרגע

פרק 24- מישהי שהלכה לישון

מוֹרִין

חשבתי על זה הרבה.
זו הייתה המחשבה הראשונה שקמתי איתה בבוקר, וזאת שליוותה אותי כל היום עד שהלכתי לישון. ידעתי שזה לא נהוג, ידעתי שזה לא מכובד. אבל לא יכולתי לסבול את ההרגשה הזו. בתור ילדה בת שלוש-עשרה ידעתי המון על החיים. ידעתי שאנשים לא מתים סתם, לפחות לא אנשים מסויימים. אמא הייתה בין האנשים המסויימים. אמא נרצחה לחינם.
היו לי רגשות מעורבים, אחרי שהיא מתה, פתאום לא היה לי מי שידאג לי כמוה. צריך למחוק אותה מהזיכרון כאילו לא הייתה מעולם, רק כדי שלא יכאיב לך בכל פעם שאת נזכרת בה. הרגשתי שאין לי מוצא.
לא משנה כמה יעניקו לי, יאהבו אותי, או יתייחסו אליי, שום דבר לא ישתווה להרגשה כשהיא הייתה עושה את זה.
באותה התקופה הרגשתי מועקה ענקית בלב.
הרגשתי עול על גבה של אלינור והמשפחה האחרת. לא ביקשתי יותר מדיי דברים לעצמי, רק את הבסיסיים כמו אוכל ומקום לישון בו, ולא יותר.
מבחוץ השתדלתי להראות שמחה, השתדלתי להראות שהמוות שלה לא משפיע עלי בכלל. השתדלתי להראות כמו עוד ילדה רגילה בגיל העשרה, חיה את חייה בלי שום הפתעות מיוחדות.
אבל בפנים... בפנים בערתי. בכל יום הייתי מגיעה מבית הספר ומסתגרת עד הערב בחדר. הייתי מקדישה שעות שלמות לבכי מתמשך ומעורר רחמים, רק מהסיבה שנשארתי לבד בעולם.
אמא בקבר, אבא בכלא.
איזה חיים אלו?
לא פעם עברה לי המחשבה הזו בראש, המחשבה שאני יכולה להצטרף לאמא.
מקרה מיוחד נחקק בזכרוני, המקרה ההוא שגנבתי חבילת כדורים מהמגירה במטבח של אלינור. הלכתי על קצות האצבעות בזמן שכולם ישנו בבית, השתדלתי לעשות זאת מהר, בלי רעש ובלי חשש. פתחתי את המגירה בזהירות מתמדת והוצאת בקבוקון לבן שבכל צדדיו היו כתובות הוראות באנגלית. הנחתי אותו על השייש בעדינות וסגרתי את המגירה. התבוננתי בה. בחבילת הכדורים אשר נחה מולי.
כמות נכבדת של כדורים ואני יכולה להרוג את עצמי, בדיוק כמו שאני רוצה.
תכננתי את המוות שלי בקפידה, כמו כל דבר אחר בחיי.
ידעתי בדיוק מתי יהיה הרגע המתאים לעשות זאת. כשאף אחד לא בבית, כשאף אחד לא משגיח עליי ותוהה מה לא בסדר איתי.
וכלום לא היה בסדר איתי.
ראשי היה מלא במחשבות אובדניות על החיים.
ברגע שאמא נלקחה ממני, הכל נלקח ממני. ואת האמת? שחיכיתי ליום שאצטרף אליה יותר מכל דבר אחד שחיכיתי לו.
חיכיתי להתאחד איתה, חיכיתי לפגוש אותה, לראות אותה מושיטה אלי את ידייה ומושכת אותי לחיבוק חם וארוך, מלא געגועים.
אז לקחתי את החבילה ועליתי איתה בחזרה לחדרי, החבאתי אותה בארון, מאחורי חבילת בגדים שאף אחד לא יחשוב לחפש אותם שם. וכשאלינור שאלה איפה הבקבוקון הנדתי בראשי לשלילה, כלא יודעת.
עד שבת בבוקר, שמשפחת עזרא פנתה לבית הכנסת ונשארתי לבדי בבית הענק, היום הזה שהוצאתי את הכדורים ממחבואם והסתכלתי עליהם במשך שעה ארוכה.
בסופו של דבר פתחתי את הבקבוקון והנחתי כדור אחד על הלשון שלי, בלעתי אותו ללא קושי רב. כך גם בכדור השני. בכדור השלישי, התחלתי לחוש סחרחורת קלה אבל זה עבר בכדור הרביעי. בכדור השביעי שמעתי דלת נפתחת, ובכדור השמיני מישהו דפק בחוזקה על דלת חדרי. רגע לפני הכדור התשיעי נפלתי על הריצפה בתשישות ועיני ראו במטושטש. דלת חדרי נפרצה וראשי נשמט לאחור, כשעיני עצומות.
**