מאושרת לרגע

פרק 3- הוואי

אֵלִידּוֹר

נכנסתי לכלא.
סליחה, בית ספר.
הלכתי במסדרונות עד שהגעתי לכיתה שלי, י"ב חמש. השעה הייתה כבר תשע אבל הייתי רגיל להגיע בשעה כזאת לבית ספר. פתחתי את הדלת וראיתי את כולם יושבים עם הראש תקוע בדפים והם כותבים וכותבים וכותבים.
מה פספסתי?
"בוקר טוב אליהו," מריים, המורה להיסטוריה אמרה וקמה אליי. "למה הגעת עכשיו?"
תירוץ, תירוץ, תירוץ.
"הכלב אכל לי את השעון." יופי, גאון.
מריים צחקה והגישה לי דף בחינה.
"שב ליד שיראל," היא אמרה והצביעה על השולחן הכי רחוק בכיתה.
לקחתי ממנה את הדף, לא שידעתי משהו, אבל סתם כדי לעשות רושם. התיישבתי ליד שיראל שחצי מהדפים שלה היו כבר מלאים, והיא עדין המשיכה לכתוב. ניסיתי להעתיק קצת, אבל האשכנזיה לא נתנה, אז ויתרתי.
קמתי למריים והגשתי לה מתכונת ריקה.
"אתה בטוח?" היא שאלה, נתנה עוד הזדמנות, אבל ידעתי שזה אבוד מראש.
"בטוח בטוח." הנהנתי ויצאתי מהכיתה.
המסדרונות היו ריקים, כי כל השכבה במתכונת ואף אחד לא מטומטם מספיק כדי לצאת באמצע, חוץ ממני, כמובן.
מה יהיה איתי.
אבא לא מרוצה בכלל מהציונים, ואני רק רואה את האוטו שלי מתרחק ממני בצעדי ענק. עד שאני אצליח להשיג אותו שוב, אולי זה יהיה כשאני אתחתן ואקנה לי כבר אוטו חדש בעצמי. אם יהיה לי כסף בכלל, מתעודת הבגרות שבטוח לא תהיה לי. אבא גם לא התכוון לוותר לי, ידעתי את זה, הוא כבר וויתר לי כמה פעמים, וכניראה למד לא לסמוך עליי ואולי אפילו כבר לא אכפת לו.
אבל מה לעשות... אני לא בן-אדם של לימודים.
יצאתי מהמבנה לכיוון האולם ספורט, מאחוריו תמיד יושבים במדרגות ומעשנים.
בדרך הוצאתי את האייפון ובדקתי אם קיבלתי הודעות. הייתה אחת מאוריאן, שכתבה ש"בעקבות השיחה שלנו בבוקר, אתה צריך לקחת את עצמך בידיים."
התעלמתי, כרגיל, והגעתי למדרגות. נועם ואיתי ישבו שם.
הכנסתי את הידיים לכיסים, אין סיגריות, אין מצית.
מטומטם, השארת את זה אתמול באוטו שלך.
"מה שמעתי כהן באת היום באוטובוס?" נועם שאל והוציא עשן סמיך מהפה.
"כן, אחי, זרוק סיגריה." אמרתי וסימנתי לו עם היד שאני מחכה לתפוס אותה.
"מה קרה? אין לך מכונית יותר?" הוא שאל ושניהם גיחכו.
"נו מה באתם להסתלבט, זרקו סיגריה." אמרתי בקול רם יותר.
העצבים עוד מהבוקר עמדו וחיכו שמישהו ששווה את זה יזרק הערה והם יוכלו להתפרץ עליו. גם לא עישנתי מאתמול בלילה, ובבוקר אוריאן הייתה כל הזמן איתי, ואני בחיים לא מעשן לידה, אז הייתי יותר עצבני.
"מצטער אחי, לא נותן סיגריות יותר." נועם אמר והכניס את הקופסה המלאה שלו לתוך הכיס.
"מה לא נותן," מלמלתי, אני מתאפק. "תביא, תביא שאני לא אתעצבן סתם."
עליתי במדרגות והגעתי עד אליו, הושטתי לו את היד וחיכיתי לסיגריה שלי.
"לא נותן אומר לך, כל היום אני עסוק בלחלק בסוף לא נשאר כלום." הוא אמר והעיף את היד שלי הצידה.
למה סתם לחמם אותי בכוח.
התחלתי לרדת מהמדרגות למטה, אבל בשניה האחרונה הסתובבתי ונתתי לו אגרוף חזק בלסת. כל העצבים על אבא, על האוטו, על הלימודים,על הסיגריות... הכל יצא עליו.
הוא עף אחורה ולקח לו כמה שניות לקום.
"כהן, תירגע, אחי." איתי אמר ונעמד לידי.
"זוז ממני, כדי לך שזה לא יצא גם עלייך." אמרתי באזהרה וראיתי שהוא מתרחק ועוזר לנועם לקום.
הסתובבתי והפעם ירדתי באמת במדרגות, הולך לסורגים וקופץ מעליהם.