מאושרת לרגע

פרק 18- לילה ארוך

אֵלִידּוֹר

התנשפתי בכבדות אחרי שניקול קרסה מעליי.
היא הייתה סקס טוב, מזדמן כזה.
"אתה כזה חתיך." היא אמרה במבטא צרפתי ורכנה לנשק את השפתיים שלי, קיצרתי את הנשיקה והדבקתי לה אחת קצרה ויבשה.
מישהי אחרת הייתה בראש שלי.
זאתי שמפחדת מאנשים ודוחה אותם, גם כשהם באים לצרפת אותה.
"מה קרה?" היא שאלה כשהיא מרימה את עינייה אלי ומחכה לתשובה, החזירה אותי למציאות.
"כלום," ליטפתי את גבה וחייכתי אליה, היא התקרבה לנשיקה נוספת.
התנתקנו אחרי שניה, קמתי מהמיטה שלה ולבשתי את הבוקסר הלבנים.
"אתה כבר הולך?" היא שאלה בעוד היא מלטפת את גבי ונשענת עליו מעט.
"את לא רצינית." סננתי וקמתי ללבוש את החולצה.
"זה רק סקס." אמרנו יחד.
אני ברצינות והיא בציניות. ראיתי את החיוך יורד מפניה ואת הבאסה משתלטת.
"היה טוב, באמת." רכנתי ונשקתי אותה נשיקה קצרה, ריקנית ובלי שום רגש.
לבשתי את המכנס ולקחתי מהשידה את המפתחות והאייפון. יצאתי מהחדר שלה, והלכתי במסדרון עד שהגעתי לדלת וממנה יצאתי לרחוב. השמיים נצבעו כבר בשחור, השעה הייתה עשר בערך.
נכנסתי לג'יפ בזמן שפז שלח הודעה וכתב כתובת של מסיבה שכניראה המשטרה יפזרו בעוד כמה שעות.
יצאתי מהחנייה ובמקום לפנות ימינה לבית, פניתי שמאלה למסיבה.
למי יש זין עכשיו לאמא מתלוננת ואבא שלא סופר ממטר.

מוֹרִין

התיישבתי בספה עם אודל, שיר ושירז, כולנו החלטנו לקחת הפסקה לכמה שעות מהחיים הרגילים שלנו ולצפות בסרט, כולנו יחד, כמו משפחה.
"מה אתם אומרים על מהיר ועצבני שבע?" שירז שאל בהתלהבות ונשכב על כל הספה.
"אני חשבתי על אשמת הכוכבים." שיר אמרה מהמטבח, התנדבה להכין פופקורן.
"תמיד אמרתי שלחשוב זה לא הצד החזק שלך." אודל צעק לה בחזרה ושירז גיחך.
"עוד לא שמעתי מה ההצעות שלך, אודל אוחיון!" צעקה לו בחזרה ואחרי כמה שניות היא הגיעה עם קערת פופקורן
גדולה וקולה קרה עם כמה כוסות פלסטיק.
"צלף אמריקאי, צריך ללמוד קצת מה לעשות בצבא." הוא חייך ודחף את שירז ככה שיצא מצב והוא נפל מהספה ישר
על הפרצוף.
"ממליצה לך לא ללמוד מכריס קייל, הוא מת בסוף." שיר אמרה בעוד היא נוקבת בשם הדמות שבראדלי קופר מגלם בסרט הזה.
"נו באמת, שיר, הרסת לי את כל חווית הצפייה!" הוא צעק והעיף עליה את אחת מכריות הספה.
"גם ככה לא התכוונו לראות את זה, אידיוט!" היא צעקה בחזרה והחזירה לו את הכרית בזריקה.
"מה איתך, מורין, חשבת על משהו?" שירז שאל אותי וקם מהרצפה כשהוא נאנק מכאבים.
"קומדיה?" אמרתי בחצי שאלה ושלושתם הסתכלו עליי. "מה?" מלמלתי ודחפתי קצוות שיער שנפלה על פני מאחורי אוזני.
"שם של סרט." אודל אמר באדישות.
שירז רק המשיך להסתכל עלי ואחרי כמה שניות דפק את היד שלו במצח והתלונן על כך שזה כואב לו. שיר התעסקה עם קצה הכרית ולא דיברה.
"למישהו יש הצעות שהן לא רומנטיקה מזדיינת או אקשן מלא בדם שיבוא לי להקיא?" שירז צעק ואף אחד לא ענה לו.
"כניראה שערב סרט לא יהיה." אודל מלמל ולקח את קערת הפופקורן בין ידיו.
"זה לא אומר שאתה צריך לאכול את כל הפופקורן הזה לבד." שיר אמרה ועברה לשבת לידו.
"ערב אוכל, זה גם רעיון." שירז הנהן וכולנו הסתכלנו עליו, תמיד הוא יאמר את הדברים המטומטמים בזמן הלא נכון.
הוא התיישב גם הוא ליד אודל ושלושתם הסתכלו עלי, כאילו קוראים לי לבוא ולשבת איתם וככה נחסל את כל קערת הפופקורן בשניות.
קמתי מהצד שלי בספה עם חיוך טיפשי וקטן והתיישבתי לידם, הם מחאו כפיים כאילו ביונסה עברה מולם כרגע והתחילו לאכול מהקערה.
כמו שאמרתי, סיימנו לאכול אחרי כמה דקות בלבד. שיר פינתה את הכלים ביחד עם אודל שעזר לה ושניהם הלכו למטבח.
"מה את אומרת, שניראה בכל זאת מהיר ועצבני?" שירז לחש לי ברצינות כשהוא מוודה שאודל או שיר לא נמצאים בסביבה.
צחקתי צחוק מתגלגל בטפשות והנהנתי.

אני, שירז ושיר צפינו בסרט בזמן שאודל עלה למעלה בהצהרה שהוא "לא רואה סרטים לא אמינים."
במחצית הסרט שירז נרדם על הספה ושיר עלתה לחדרה כי היא חייבת להיות בבסיס מוקדם. נשארתי לבדי, צופה בדיוק בקטע שבו וין דיזל ופול ווקר מדלגים בין הביניינים בעזרת מכונית אדומה ומשוכללת.
אודל צדק, הסרט היה ממש לא אמין... אבל לא היה אכפת לי לראות משהו, העיקר שלא יהיה שקט שיכביד וילחיץ אותי.
לפתע צליל הודעה מהאייפון שלי הדהד ברחבי הסלון.
קמתי ממקומי, מחפשת אחר הצליל, שמצאתי אחרי מספר שניות על האי.
'לומדים היום?' הוא כתב, התבלבל לגמרי.
'השעה אחת עשרה בלילה, אני חושבת שנדחה למחר.' כתבתי בציניות ושלחתי.
עמדתי ליד האי בזמן שאני רואה שהוא מקליד עוד הודעה.
'לילה? הערב רק התחיל.' שלח חזרה.
צעקות ורעשי מכוניות נשמעו מהסלון, הלכתי בצעדים מהירים והחלשתי את רמקול הטלוויזיה לפני ששירז יתעורר.
'איפה אתה?' שלחתי לאלידור, הייתה לי תחושה לא מוסברת שהוא במסיבה, שיכור עד כדי כך שהוא מדבר בהודעות טקסט עם המורה הפרטית והרצינית שלו.
'בדרך אלייף.' הוא כתב ואחרי שנייה תיקן את האות במילה.
'מה? אל תבוא לכאן!'
'מאוחר מדיי.'
וזה חתם את השיחה שלנו, אחרי שתי דקות בודדות, דפיקות נשמעו ומילאו את כל הבית. קמתי מהספה והלכתי לכיוון הדלת, כשאני פותחת אותה והוא עומד מולי.
לבוש במכנסי ג'ינס כהים ומשופשים, חולצה לבנה והבושם שלו ממלא את הריאות שלי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי ונתתי לו את המרווח להיכנס לבית.
הוא נכנס בצעדים כושלים ומתנודדים מצד לצד, הייתי חייבת לעזור לו כדי שלא יפו ויתרסק על הרצפה.
"חשבתי עלייך." הוא אמר עם החיוך הכובש שלו והבל אלכוהול הגיע לאפי.
הוא שיכור.
חוק מס' אחד שנכון בנוגע לשיכורים: לעולם אל תאמיני לכלום ממה שהם אומרים.
"אוקיי, אלידור, מה הכתובת שלך?" שאלתי והוא התיישב על הספה, באופרייה מוחלטת.
"וין דיזל." הוא חייך אל מסך הטלוויזיה והצביע עליה, בעוד דמותו של דום מהסרט מתנוססת עליה.
"נכון, אבל אני צריכה שתקשיב לי." אמרתי והתיישבתי על הספה לידו.
לפתע שירז הרים את ראשו והסתכל עליי, שערו היה מבולגן על ראשו והוא בקושי ראה משהו, הוא ניער את ראשו מצד לצד והסתובב על הבטן.
התעלמתי לגמרי ותפסתי את פניו של אלידור בשתי ידיי, ידעתי שרק כךהוא יקשיב לי ולא יהיה עסוק בדברים אחרים.
"אלידור, מה הכתובת שלך?" חזרתי על עצמי והוא הנהן.
זה הולך להיות לילה ארוך.

~

הייתי חייבת להכניס קצת אקשן, וזה אומר שלאלידור יש יזיזה... הללויה!
סתם עכשיו ברצינות... הסיפור התחיל להיות קצת משעמם, אבל העלילה כבר בנויה לי בראש ויש למה לחכות!
אתם לא מבינים אזה חיוך ענקיייי יש לי כשאני קוראת את התגובות שלכם, אז תודה, תודה ותודה :)
120 דירוגים ו-25 תגובות ומעלה פרק הבא ❤️