מאושרת לרגע

פרק 28- נופלת לעבר

מוֹרִין

"תמסור אליי! אודל!" צעקתי כשחיוך ענקי פרוס על שפתיי.
אני ואודל שיחקנו מול שיר ואלידור כדורגל, הובלנו עליהם 2-0. אלידור בדיוק שיחק אותה מסי וניסה להבקיע שער לאודל שעמד וחסם את הכדור בשארית כוחותיו. זה היה כבר סוף המשחק, לאף אחד מאיתנו לא נשאר כוח להמשיך.
"ווינר, ווינר!" אודל שר בקולי-קולות בזמן שעשה תנועות מוזרות באוויר והתקדם אליי. הוא הרים אותי בשתי ידייו והמשיך לשיר.
צחקתי מעט ולבסוף הוטבע בפניי חיוך שמסרב לרדת.
"אפילו בטירונות לא הייתי עייפה ככה." שיר מילמלה בזמן שהיא נשענה קדימה ושמה את שתי ידיה על ברכיה. "ראשונה במקלחת!"
בזמן שאודל הוריד אותי לקרקע, הבטתי באלידור שכיווץ את גבותיו והתיישב בפינה מרוחקת בכדי לעשן.
"את מצחיקה אותי לפעמים, שיר." שמעתי את אודל אומר וצוחק צחוק מתגלגל, אחרי שניה כבר לא שמעתי דבר מאחוריי.
"מי זה מתבודד פה?" שאלתי בזמן שהלכתי אליו הליכה מהירה, התיישבתי על ברכיו באופן אוטומטי.
הוא, בניגוד אליי, היה עם פרצוף מעט כעוס ושאף מהסיגרייה שאיפה ארוכה. אני שונאת שהוא עושה את זה.
"שונא להפסיד." לבסוף הוא פלט והעביר את הסיגריה מידו השמאלית לימנית, בכדי לחבק אותי קרוב אליו.
הנחתי את ידי על צאוורו והרגשתי שאנחנו קרובים מאוד. רק אני והוא היינו בחצר. אודל ושיר כניראה רבים איפשהו על המקלחת הראשונה מבינהם, ואף אחד לא היה בבית מלבדנו.
לפני שבוע חגגנו חודשיים יחד, החודשיים הכי טובים שהיו בחיי.
בין הנשיקות הטובעניות והממכרות של אלידור ובין כל האהבה והחום שהוא משתדל להעניק לי, הרגשתי שהוא נתן לי חיים. הרגשתי מורין אחרת, מורין שגם לא הייתה אף פעם. מישהי חדשה נולדה בתוכי, מישהי שפתאום צוחקת, ומחייכת חיוכים אמיתיים. זו שפתאום אכפת לה מעוד דברים חוץ מהלימודים, זו שאוהבת מישהו ושהוא אוהב אותה בחזרה. זו שנהנית מהחיים שלה, שרוצה לקום בכל בוקר מחדש ולצפות למה שיקרה. הוא הוציא ממני מישהי טובה יותר, טובה יותר ממה שהכרתי. ואהבתי את ההרגשה הזו, אהבתי את עצמי בזכותו. הוא הכיר לי חיים טובים יותר, הוא לימד אותי מה התחושה לבטוח שוב במישהו, הוא לימד אותי לאהוב מה זה לאהוב אחרים ושהם אוהבים אותך בחזרה, ויותר מהכל הוא לימד אותי מה זו אהבה.
הוא שאף שוב מהסיגריה ואני נהניתי להסתכל עליו, הוא היה כל כך יפה וזוהר.
"מה יש לך, תגידי?" הוא אל לאחר כמה שניות ואני התנהרתי ממחשבות.
"כלום," מלמלתי והנדתי את ראשי מצד לצד. "קדימה בוא נתקלח."

נשיקה קטנה על שפתיו של אלידור והתנתקתי ממנו בעדינות. "ביי."
מלמלתי עם חיוך טיפשי ופתחתי את דלת הג'יפ שלו. קיפצתי מהמושב הקידמי וסגרתי מאחוריי את הדלת. צעדתי בשביל המוביל לבית בצעדים נחושים והתעסקתי באייפון שהראה על אחוזי סוללה בודדים שנשארו בו.
לפתע מעדתי קדימה ונפלתי. נשארתי קפואה ולא מבינה מה קרה, בזמן שהברך שלי מתחילה לדמם. התאפסתי וקמתי מהרצפה, הבחנתי באחד השרוכים הפתוחים בנעליי והתכופפתי בכדי לקשור אותם.
כשנעמדתי בחזרה על רגליי, מסביב לברך הפתוחה שלי נוצר עיגול דם וכמה שריטות ארוכות שלא מביישים סרט אקשן.
התחלתי ללכת בחזרה לכיוון ביתי, אלא שאז משהו, או יותר נכון, מישהו, התנפל עליי בכוחניות ואגרסיביות מאחור. יד גדולה חנקה אותי מסביב לחזה ולפי הוצמדה מטפחת, שהדפה את ניסיונותי לצעוק, ובתוך שניות נפלתי לשינה עמוקה.

התעוררתי בחדר חשוך. עיניי מצמצו כמה וכמה פעמים אך לקח הרבה יותר זמן לראייה שלי לחזור לעצמה. הסתכלתי מסביבי, עדיין מטושטשת. הייתי קשורה לכיסא מעץ בחבל שחור ועבה. מולי נצבה טלוויזיה גדולה ומרשימה, מאחוריי ספת עור חומה ולידי שולחן נמוך שעליו כוס מים ומזרק.
מזרק? מה לעזאזל קורה פה?
לפתע כל תחושותי מהעבר חזרו אליי. הרגשתי כמו פעם, כל כך קטנה ובלי שום יכולת מעבר. רציתי להיות חזקה, בשביל אלידור, אלינור ובעיקר בשביל עצמי. אבל לא יכולתי, נפלתי לזה שוב. נפלתי לפחד, נפלתי לעבר שלי.
דמעה בודדה החליקה מבעד עיני הימנית, משכתי באפי וצרור דמעות פרץ מעיניי. לא שלטתי בזה, לא שלטתי בעצמי. הייתי כל כך חלשה באותם הרגעים. סיוטים קיצוניים שקיבלו משמעות שונה במשך השנים רצו לי בראש, ובמחשבותיי עלה הגורם לכולן, הוא, "אבא" שלי.

~ ~ ~


ממש מוזר לי לכתוב את זה שוב, וכל כך כיף לי שאתם עוקבים ומחכים לפרקים!!
50 תגובות ו-180 דירוגים וממשיכה לי...
מי שיודע/ת לצייר אני ממש אשמח לעזרתכם. (שלחו לי הודעה או כתבו פה)
ועוד דבר חשוב מאוד [!!]
אוהבת אתכם עד אין סוף,
נ.ב - תעגלו ל100 עוקבים ;)