אהובת המאפיה

פרק 11 ❤︎

נקודת מבט: אדריאנה בת ה15.

נשענתי על עץ, רגליי נשענו כנגד חזי וספר נח על ברכיי. השעה שלוש בצהריים והרוח התחזקה מעט מהבוקר, באופן די מציק. בפעם החמישית הסטתי את שערי אל מאחוריי אוזני וקללתי את עצמי בשקט שלא הבאתי גומייה.

אני לא קוראת הרבה, אבל היום הרגשתי שאני צריכה דרך להעסיק את עצמי שהיא לא ציור.

לצייר זה הדבר האהוב עליי, ולעשות את זה מכניס אותי לשלווה כזאת שאי אפשר לתאר, מכניס אותי לעולם קטן משלי ומאפשר לי להתרכז במחשבות שלי.

היום לא רציתי לחשוב. כבר עבר חודש מהפעם האחרונה שראיתי את ניקו, חודש מאז השיחה האחרונה שלנו שאני ממשיכה לקרוא שוב ושוב. האופציות של דברים שיכולתי להגיד במקום מה שאמרתי, אולי לא ללחוץ עליו כל כך ופשוט להיות בסדר עם זה.

הייתי חייבת לדעת איכשהו שזה יקרה, לקרות את הסימנים ולהבין שהוא לא אתה לדבר על זה.

לחצתי עליו יותר מידי ועכשיו אנחנו לא מדברים.

זה הכל בגללי, הנתק הזה ממנו והעובדה שזה כל כך קשה לי. אפשרתי לעצמי להיקשר אליו ולהפוך לפגיעה, ועכשיו אני מתמודדת עם התוצאה. הוא התקדם הלאה! כל הזמן מתרוצצות שמועות עליו ועל בחורות, כלום לא חדש. אז למה אני כל כך תקועה על מה שאף פעם לא היה?

המילים על הדף מולי התחילו להרטב בטיפות קטנות, וכשהסתכלתי למעלה ראיתי עננים אפורים וגדולים אבל לא ירד גשם.

נאנחתי וניגבתי את שובל הדמעות במורד לחיי. שומרי הראש שאבא התעקש שיבואו איתי נשענים ליד האוטו, צופים בי. אני מקווה שהם לא שמים לב אליי, אני שונאת את כל התשומת לב הזאת.

אחד מהם, רוקו, הצעיר יותר נעמד והתקדם אל כיווני.

״מוכנה ללכת?״ הוא שאל כשנעמד מולי.

״שנייה,״ מלמלתי וקמתי ממקומי, ניגשת אל הקבר שהכי קרוב אל העץ שישבתי תחתיו.

שמה של סבתא היה רשום בגדול על האבן שאבק הצטבר סביבה. אני צריכה להגיד לאמא לשלוח לפה מישהו שינקה קצת. זר הוורדים הגדול שקניתי מקודם מונח ליד הקבר, וחייכתי מעט. סבתא אהבה וורדים, בבית שלה תמיד היה לפחות שתי זרים.

זכרונות החלו להציף את מוחי, אבל דבר אחד חשוב נעדר. הצחוק שלה, קולה. שכחתי איך היא נשמעת.

נשכתי את שפתי התחתונה ולא אמרתי דבר. לדבר אל קברים זה די מוזר, לפחות בשבילי. רוב האנשים שמדברים אל קברים לא אמרו ביי כמו שצריך, או לא מוכנים להיפרד. לי הייתה את ההזדמנות להיפרד ממנה.

לצפות באדם האהוב אלייך מת לא בדיוק חוויה, אבל להעביר איתה את הזמן עד שגופה בגד בה והיא הלכה היה .. בסדר. כשאבא גרם לי להיות איתה ברגעיה האחרונים, הוא ראה זאת בתור הזדמנות לחשל אותי, לגרום לי להתמודד עם משהו שלא הייתי מוכנה לו. ואולי בהתחלה זה באמת היה נורא, לראות את רוח החיים עוזבת אותה לאט לאט, אבל זה גם היה יחסית מרפא באיזהשהו אופן.

״אבא שלך רוצה שתהיי בבית.״ מישהו לידי אמר והבטתי אל צידי במהירות. ״הבהלת אותי.״ אמרתי לרוקו שעמד לידי. הוא הקרין חיוך לפני שפניו הרצינו שוב, כנראה מפחד שהשומר ראש האחר ילשין לאבא שהוא חייך אליי, כאילו שזה פשע.

הוא סימן לי בראשו ללכת אחריו אל המכונית, ובמבט אחרון אל הקבר עקבתי אחריו.

היי! אני מצטערת שלא העלתי פרק הרבה זמן, היה לי מחסום כתיבה ובלי קשר עם מה שקורה היה נראה לא בסדר לעלות. מקווה שכולכן בסדר, אוהבת 🫶🏼