אהובת המאפיה

פרק 2 ❤︎

נקודת מבט: אדריאנה בת ה13.

לסתי נשמטה כשהמאפרת הביאה לי מראה קטנה כדי שאוכל לראות את האיפור ששמה לי. המשפחה שלי הוזמנה לאיזה אירוע, כרגיל, והאיפור גרם לפנים שלי להראות.. מבוגרות יותר.

עברו כמה חודשים מאז שלאחרונה ראיתי את ניקו, ולפעמים אני עוד חושבת עליו. אני לא יודעת למה, זה לא שאנחנו חברים או משהו.

אבל זה מובן, נכון? כי לפעמים אח שלי מזכיר משהו שקשור לאימונים שלו ולדברים שהוא עושה במאפיה (לא בפרטים), ואז אני נזכרת בניקו, כי הוא היה רק בהתחלה בדרכו בחלק מהמאפיה כשפגשתי אותו.

״גרמתי לך להראות בוגרת יותר, כמו שאבא שלך ביקש.״ אמרה כששמה לב להלם שלי. ״אה.״ היא גרמה לאפי להראות קטן יותר בעזרת קונטור ושמה עליי ריסים מזויפות לא ארוכות מידי, צללית חומה ואיילינר.

״את נראת טוב ככה.״ אמרה וזזה אחורנית כדי שאוכל לעמוד. שערי החום גלש בגלים עד חזי ולבשתי שמלה שחורה צמודה. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה שאבא רוצה שאראה גדולה יותר ואלבוש בגדים כאלה. זה כנראה כדי שאוכל למצוא לי ארוס מהר יותר. אני לא מחבבת את זה שהוא כבר עכשיו מחפש, אבל מה אני יכולה להגיד לו? זה סתם יכעיס אותו.

״תודה.״ אמרתי למאפרת, לינדה, וחייכתי חיוך קטן אליה.
היא נחמדה. זה לא אשמתה שאבא אמר לה לאפר אותי בוגר יותר.
לפחות האיפור נראה טוב עליי ואני לא נראת פתטי.

כשיצאתי מחדר ההלבשה, לילה כבר חיכתה מחוצה לו. ״וואו. את..״
״נראת בוגרת יותר?״ השלמתי אותה. ״גם. את מהממת.״ לילה אמרה וצחקקתי. ״גם את.״

כשנכנסו לבית של דוד שלי, הקאפו, החדר היה מלא באנשים. כל אחד מהם מחובר למאפיה באיזשהו אופן. אבא הניח את ידו על כתפי. ״תעשי רושם טוב.״ לחש באוזני לפני שניגש אל דודי. בת דודתי, איזבל, דיברה עם לילה בזמן שרומן ואנזו דיברו עם בחור שלא זיהיתי.

התכוונתי להתחיל ללכת ולגשת אל לילה ואיזבל כשיד גדולה נגעה בכתפי.
הסתובבתי ונדהמתי לראות את הבחור שמשום מה, מסיבה שלא הבנתי, חשבתי עליו יותר מידי. ניקו.

״היי, אדריאנה.״ אמר, ומצמצתי בבילבול. מה הוא עושה פה? ״היי.״ לחשתי בחזרה לאחר כמה רגעים.

״אז,״ פתחתי אבל ראשי היה ריק ממחשבות. מה אפשר להגיד לבחור שחשבת עליו כל כך הרבה.

לפני שיכולתי לחשוב על משהו להגיד, הוא הושיט לי את ידו. ״תרקדי איתי?״ שאל.

הופעתי מעט מהנימוסים שלו, כי בעיתונים לא הראו אותו בתור בחור טוב. בעיתונים אמרו שהוא.. מתקדם מאוד במאפיה לגילו. הוא הצטרף רק מלפני כמה חודשים, אבל נראה שהוא כבר עכשיו.. טוב במה שעושה. לא שאני יודעת מה הוא עושה בעסקים. פעם אחת אפילו שמעתי את אבא אומר שהוא מתרשם ממנו ושיהיה לו עתיד טוב. לא שזה טוב לנו, הם המאפיה שנגדנו. כי אחרי הכול, זה שאנחנו עוזרים אחד לשני לא אומר שיהיה הפסקת אש.

הסמקתי כמעט מיד, והבנתי שהוא שם לב כשגיחך. גלגלתי את עייני ושמתי את ידי בידו המושטת, נותנת לו להביל אותי לרחבת הריקודים.

״ראיתי שאמרו שאתה ממש טוב ב..עסקים.״ מלמלתי והתחמקתי ממבטו. כמה עיניים של אנשים הסתובבו והביטו בנו, אבל לא אמרו דבר. אחד מהאנשים שהתסכלו עלינו היה אבא, ולא היה אפשר לקרוא את הבעת פניו.

״כן?״ שאל וחייך, חושף את שיניו. ״איפה אמרו?״
״עיתון.״ עניתי במילה אחת, מביטה בו.

״את קוראת עליי?״ שאל והרים גבה. ״אמ, לא, זה היה פעם אחת—״ מיהרתי להסביר, ליבי פועם בחוזקה בליבי.

ניקו גיחך. ״תרגעי, גם אני הייתי קורא עליי.״ אמר, מה שגרם לי לדרוך על רגלו. הוא הרים את גבותיו בשוק, והחזרתי לו גיחוך. ״יש לך אגו ענק.״

״או שאני פשוט יודע מה אני שווה.״ אמר בחזרה וקירב את פניו קרוב יותר אל פניי. לא קרוב מידי, אבל גם לא רחוק. ״את יודעת מה את שווה, אדריאנה?״ לחש.

אני לא יודעת איך להסביר את זה, זה מרגיש כאילו כל העולם עוצר ומתרכז בנו.

״כן.״ לחשתי בחזרה. הוא נשען אחורנית, ולא אמר כלום עד שהסתיים הריקוד.