אהובת המאפיה

פרק 4 ❤︎

נקודת מבט: אדריאנה בת ה15.

להתאהב במישהו דרך במסך זה.. חוויה. לקרוא בעיתונים עליו, לשמוע את אח שלי ובן דודי מדברים על ה׳דברים׳ שהוא עושה זה.. טוב, פוגע. זה חושף אותי לדברים שלא הייתי רוצה לדעת אליו.

הוא אומנם רק בן 16, אבל אלוהים. אני לא חושבת שלגבר בן שלושים יש כל כך הרבה חוויות מיניות. את זה אני יודעת בגלל השיחות של אנזו ורומן, אני ממש לא סטוקרית לגבי חיי המין שלו.

עוד משהו שקצת מרתיע אותי זה כל העינויים, הרצחים שהספיק לעשות. שמעתי עליו במהלך השנים מאנשים, בעיקר שיחות עבודה שצוטטתי לאבא בהם כששמעתי את שם המשפחה של ניקו. הוא מטורף. זה כאילו שרצח עובר לבני טרנטינו בגנים.

כשאני מדברת איתו, אני מנסה לנתק את מי שאני שומעת עליו מאנשים ומי שאני מדברת איתו. אני יודעת שהוא לא לחלוטין נפתח בפניי, ממש לא, אבל אני מרגישה קרבה מסוימת אליו. ראיתי אותו פעם אחת נוספת במשך השנתיים האלה, ולא דיברנו. רק החלפנו מבטים וצחקנו על אנשים בעזרת הודעות. הוא לא העז להתקרב אליי, ואני לא אליו.

ירדתי אל ארוחת הערב, שיערי אסוף בפקעת מעל לראשי.

כשעיניו של אבא סרקו את גופי, מיד ידעתי שעשיתי טעות בבחירת הלבוש. אני לובשת גופיה ומכנס פיגמה קצר, והוא נראה כאילו הוא רוצה להתפוצץ.

״אדריאנה.״ הוא אמר ועיניו עקבו אחרי תנועותיי. התישבתי ליד לילה, שידה מיד מצאה את ידי מתחת לשולחן.

״מה את לובשת? את מנסה להרשים מישהו?״ שאל והרים גבה. בלעתי את רוקי בכבדות ולא עניתי לו. אני לא מסוגלת. אני יודעת שאם אענה לו, אחמיר את המצב.

״תעני לי.״ הוא נהם, ואחי, רומן, נראה כאילו הוא רוצה להרוג אותו.

״אני.. אני לא מנסה להרשים אף אחד.״ לחשתי. ליבי פעם בחוזקה ובחילה עלתה בגרוני. אני אף פעם לא מגיבה טוב שצועקים אליי, ושאמא הציעה שאדבר על חרדותיי עם פסיכולוגית, אבא צחק לה בפנים. אני יודעת שאני צריכה עזרה, אני לא עיוורת. הוא זה שלא מבין את זה, הוא זה שלא חושב שבתו צריכה עזרה, ואני צוטטת, ״היא יכולה לפתור את הבולשיט הזה בעצמה, אם נלך לפסיכולוגית לכל בעיה קטנה, מישהו ידע ויכולים להדליף את זה. את רוצה להרוס את המוניטין שלנו?״

אז אני תקועה עם הפחד הזה מצעקות. ממנו. מכל דבר שמעט מאיים.
אני חושבת שלאבא יש חלק בחרדה הזאת, מכיוון שהילדות שלי היא לא בדיוק יוניקורן וקשת בענן. אולי היו לי את כל הצעצועים שילדה יכולה לחלום עליהם. אבל האהבה הייתה חסרה. אבא לא מתנצל, לא. הוא מפצה על מעשיו בכסף. בדברים חסרי משמעות.

״לא?״ הוא שאל בהרמת גבה. ״בסדר,״ אמר בליגלוג.

שאר הארוחה עברה בדממה.

כשנכנסתי לחדרי, הרגשתי את הדמעות מתפרצות מעיניי ללא שליטה, זולגות במורד לחיי.

מיד נעלתי את הדלת והתיישבתי על מיטתי, מוציאה את הטלפון מכיסי. אני וניקו לפעמים עושים שיחות פייסטיים כשהוא לא ׳עובד׳ ואני רוצה לבדוק אם הוא יכול לדבר.

אני: היי, יכול לדבר?

הקלדתי במהירות, ליבי פועם בחזי.

אני מקווה שהוא יכול לדבר.