נקודת מבט: ניקו.
עברו שעתיים עד שאבא פתח את דלת חדרי. הייתי באמצע סדרה, כי בואו מה אפשר לעשות כשאתה מרותק למיטה.
צחוקי מאחת הבדיחות שהדמויות אמרו מיד דעך והחליפה אותו המסכה הרצינית והקרה שאני תמיד מראה כשאני מדבר איתו או באירועים ציבוריים.
לקח לי זמן לתרגל את החלפת הבעות פניי, ויותר זמן לשכלל את הבעת הפנים הקרה וחסרת האכפתיות.
לא להשתמש בהומור זה דבר ענק עבורי. אני משתמש בהומור כמעט כל הזמן, ההומור והבדיחות גורמות לי להרגיש בטוח יותר. אני לא מסוגל להישאר רציני להרבה זמן, זה גורם לי להרגיש חשוף ופתוח ואני לא רוצה את זה בשום עולם. אף פעם.
לא שאני יכול להשתמש בהומור עכשיו, בכל מקרה.
״ניקו.״ אבי פתח את דבריו ונכנס אל החדר, סוגר את הדלת מאחוריו.
כפות ידיי כמעט מיד החלו להזיע וקצב נשימותיי התגברו במהירות. תירגע, הוא לא יעיף אותך. הוא לא יכול להעיף אותך. חזרתי על המשפט במחשבותיי שוב ושוב בשביל להרגיע את עצמי. זה לא עוזר.
מבטו של אבא סקר אותי מלמעלה עד למטה, והבנתי כמעט מיד מה הוא מנסה לעשות. הוא מחפש פחד, את הפחד שלי. חבל מאוד שהוא לא ימצא אותו. אני אומנם לא רציני כמעט אף פעם, וקל לקרוא את הרגשות שלי. אבל הקאץ׳? זה רק שאני מאפשר את זה. אני שולט במה שאני נותן לאנשים לראות, וכמה.
הבעטת פניי נשארה קרירה, חסרת רגש וקשוחה. הוא לקח עוד צעד פנימה ומבטו עבר אל עייני. ״אתה חתיכת אכזבה מהלכת.״ הוא אמר, טון הדיבור שלו גורם לי להירתע.
נשארתי בשקט. אני לא יכול לדבר. לא, לא יכול, מסוגל. גרוני יבש כמו פאקינג מדבר. ידיי החלו לרעוד ומיהרתי לדחוף אותן אל מתחת לשמיכה, בניסיון שהוא לא ישים לב. אבל כמובן שהוא שם לב. הוא תמיד רואה כל דבר קטן שאני עושה.
כשהוא הבין שאני לא הולך להגיד שום דבר, הוא המשיך בדבריו. ״אתה פישלת. נפלת ישר אל תוך המלכודת שלהם בלי לחשוב. ביישת אותנו. ביישת את הארגון, ביישת את המשפחה, וביישת אותי.״ קולו קשה ומר. נשארתי שקט בזמן שהנחית את דבריו, נזיפה אחר נזיפה. מילותיו כאבו יותר משהייתי מודע אי פעם. ״לא חשבת לפני המעשים שלך, ותראה מה קרה. אתה אף פעם לא חושב. אתה לא לוקח דברים ברצינות, ואז דברים כאלה קורים. תבין, המצב שלך די פשוט. אני אמור להעיף אותך. אולי אפילו להרוג אותך בגלל שכמעט נפלת לידי האויב. מי יודע איזה מידע הם היו מוציאים ממך, ואם הם היו הורגים אותך?״ הוא אמר. פאק, אני יודע שמה שעשיתי לא היה בסדר, אבל מוות? לא חשבתי אפילו על האופציה הזאת. כן, אני מודע שאני יכול למות בכל משימה שאני יוצא אליה, אבל לא שהבני זונות האלו היו יכולים לעשות הרבה יותר נזק ממה שעשו. לא הם, המפגרים האלה שבקושי מחזיקים אקדח נורמלי.
לאחר שתי דקות שהרגישו כמו נצח שבהן הוא לא דיבר, הוא המשיך. ״למזלך, אתה הבן שלי. אתה כבר בעין הפומבית וזה לא מפתיע שהם ניסו וינסו לפגוע בך. מעמדך ישאר אותו הדבר, אבל אני אקצץ לך במשימות עד שתלמד.״ פאק. עייני התרחבו בשוק, מה שהוא כמובן שם לב אליו ומהרתי להרצין את מבטי שוב.
הוא לא יכול לקצץ לי במשימות. העינויים, הרדיפות— זה האוויר שלי. אני צריך את זה.
״אני לא מאמין שבכלל הגענו למצב הזה, ואפילו יותר אני לא מאמין שאתה הבן שלי. דם מדמי, ככה נכשל?״
״ורק שתדע? כן עמדתי להעיף אותך. כמו שאתה יודע, אחיך דריו עומד להיות הקאפו ודייגו הקונסילרי. אני לא צריך אותך, ואף פעם לא הייתי. יש לך מזל שדריו שכנע אותי להשאיר אותך ועזר לי להבין שאתה עדיין מתבגר מטומטם.״ דריו? הפאקינג זין הזה. הוא אמר שהוא חושב שיש לי הזדמנות בגלל שאני צעיר, והייתי בטוח שזה בא מאבא. פאק, זה כזה מוזר. דריו שכנע את אבא שאני צריך להישאר, בעזרת התירוץ הכי לא יאמן שקיים. ומה שהרבה יותר מוזר? זה עבד לו.
אבא נאנח. ״אכזבת אותי כבר כל כך הרבה פעמים. חשבתי שהיחס שלי אלייך בילדותך עזר. כנראה שאתה צריך עוד שיעור.״ הוא אמר לפני שהוא לקח עוד כמה צעדים לכיוון מיטתי, עומד מעליי. פאק.
לנשום נעשה קשה הרבה יותר, כאבי בטני מיהרו לחזור, ואיבדתי הכרה אחרי הבוקס הראשון שנחת ישר בלסת שלי.
YOU ARE READING
אהובת המאפיה
Romanceספר שני בסדרה - ספר ראשון: גבירת המאפיה (מומלץ לקרוא אותו קודם אבל לא חובה) *חשוב לציין שהספר מתחיל שנה מלפני שדריו ולילה התחתנו, כך שאדריאנה כאן בת 16 וניקו בן 17, למרות שבגבירת המאפיה הם מבוגרים בשנה.* אדריאנה אבאדו. בחורה בת 16. עדינה וטהורה...
