אהובת המאפיה

פרק 14 ❤︎

נקודת מבט: אדריאנה

יש ימים שבהם אני חושבת הרבה, שהמוח שלי מוצף במחשבות עד שאני רוצה להשתיק הכל.

יש ימים נורמליים, שהראש לא כואב, שאני מצליחה לנוח ובאמת להנות.

היום הרבה יותר גרוע משתיהם. המוח שלי נקי ממחשבות לחלוטין.

אני מרגישה כאילו קרה משהו. עזבו מרגישה, יודעת.

אני יודעת שקרה משהו נורא. משהו לא טוב שאני רק מתפללת שאני אגלה בזמן הקרוב, כי אי הידיעה הורגת אותי.

השעה 10 בבוקר, ואני כבר מציירת עם שיערי בפקעת מעל לראשי והחולצה האהובה עליי שכבר ממזמן הרוסה מצבעים.

החלון פתוח והשמש מציצה פנימה אל חדרי ומאירה אותו באור מרגיע וחמים. הכל מרגיש שלוותי ורגוע, אבל אני לא. ידי שאוחזת במקחול יחסית עבה רועדת מעט, ולקחתי אז זה כסימן לקחת הפסקה מציור לבנתיים.

וכנראה שהיקום תומך בהחלטה להפסיק, כי קיבלתי מרומן הודעה.

רומן: מסתבר שקרה משהו. איזבל אנזו ולילה כבר פה, בואי.

הנחתי את הסימן בכוס המים על שידתי, המים בכוס בגוון חום מכמות הפעמים שניקיתי את המקחול.

יצאתי מחדרי לאחר שהחלפתי מהחולצה המלוכלכת אל גופייה בצבע לבן ומכנסיים שכמה מידות מעל המידה שלי, מכיוון שאני אוהבת שהבגדים שאני לובשת בבית קצת רפופים וסידרתי את שיערי שעכשיו גולש בגלים עדינים במורד גבי. ירדתי במדרגות לקומה שבה חדרו של רומן.

כנראה שהאינוטאציה שלי הייתה נכונה, ושמשהו כן קרה. כשהיינו קטנים  רומן, לילה, איזבל, אנזו ואני היינו מדברים על כמעט כל דבר שהיה הולך. בין מי בגד במי ומי הפסיד באיזה קרב. היינו כמו קבוצת ריכולים קטנה ודיברנו על כל דבר שהיה קורה,  אבל ככל שגדלנו הפסקנו להתערב לאנשים בכל דבר קטן בשביל שיהיה לנו על מה לדבר, אבל שמשהו גדול היה קורה? הבילוי הכי טוב בעולם.

כשפתחתי את דלת לחדר השינה של רומן, ראיתי את לילה, אנזו איזבל ורומן עצמו.

לילה ואיזבל שכבו על המיטה של רומן, אנזו ישב על הריצפה לידן ורומן ישב על כיסא.

רומן הסתובב בכיסא בעזרת גלגליו בשביל להביט בי. ״טוב שלא לקח לך עשור,״ אמר בתון סרקסטי.

גלגלתי את עיניי והתיישבתי על קצה מיטתו.

״אני לא רוצה לצאת מעצבנת, אבל למה אנחנו פה?״ שאלתי ואיזבל כמעט מיד עברה משכיבה לישיבה, כאילו מכינה את עצמה להגיד משהו רציני.