"שבעת הגמדים נשאו את ארון הזכוכית הגדול, ומיררו בבכי. שלגיה, עם הפנים הלבנות כשלג, שפתיים אדומות כשושן ושיער שחור כלילה, שכבה בתוכו, חסרת רוח חיים. הציפורים הפסיקו לצייץ בעליזות והסנאים יללו יללות מלאות בתוגה. נראה היה שהשמיים בעצמם איבדו את צבעם."
כמעט כל התלמידים בחדר המועדון של גריפינדור הקשיבו לסיפור בהבעה מרותקת. אחרי שבוע של שעת סיפור בהנחיית מוריס, השמועה כבר זלגה לבתים אחרים ובאחת הפינות היה אפילו תלמיד אחד מסלית'רין (!). הם הבינו כבר שהסיפורים לא עומדים לקבל סוף טוב, אבל לא היה אפשר שלא להקשיב - למוריס היו כבר שנים של אימונים והוא דיבר בשטף ובדרמטיות שגרמו לתנועות הידיים שלו להיראות לא מגוחכות. וזה חתיכת הישג.
"אך לפתע מאחוריהם, מבעד לעצים, הגיח נסיך יפה תואר. ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש, מעיו עשת שן מעולפת ספירים, שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז, מראהו כלבנון, בחור כארזים, חיכו ממתקים וכולו מחמדים! יופיו היה עוצר נשימה. כמעט... קסום. 'עצרו! חכו!' קרא הנסיך. הגמדים עצרו."
אמנם לא כל המאזינים הבינו את התיאור המפעים של הנסיך, אבל מנימת קולו המרוחקת ומלאת היראה של מוריס היה ברור שזה חתיכת נסיך חתיך.
"'באתי מרחוק.' אמר הנסיך המקסים. 'אני הנסיך מקסים'. לכולנו זה ברור שלא סביר שאדם כל כך נאה יקבל שם כל כך מתאים, אבל הגמדים לא חשדו. למה שיחשדו, מה הוא עשה להם משהו? הרי בעולם האגדות זה הגיוני. 'רק בקשה אחת יש לי' אמר הנסיך. 'אני מתחנן.'."
כולם היו מרותקים.
"'מה בקשתך?' שאל הגמד עליזי, קולו מלא אבל וכאב. 'בבקשה...' אמר הנסיך, 'תנו לי לנשק אותה, רק נשיקה אחת.'."
על פניו הרבים של הקהל המרותק עלתה הבעה נגעלת, ומוריס הסכים.
"נכון? מוזר מאוד. גם הגמדים בהתחלה סירבו, אך במתק שפתיים ודיבורים רכים הנסיך שכנע אותם לפתוח את מכסה ארון הזכוכית מצופה היהלומים ולתת לו להתקרב אל שלגיה. רק, נשיקה, אחת."
הקהל לא העז למצמץ כדי לא להפריע לשתיקה הדרמטית. הם ידעו מה עומד לבוא: נשיקה של אהבת אמת, מהסוג שמסיר קללות ומרפא פצעים קטלניים. והקהל אהב את שלגייה המסכנה, שכבר עברה תלאות רבות יותר ממה ששום דמות מהאגדות לא צריכה לעבור.
"הנסיך רכן לעבר שלגיה וקרב את פניו לפניה. שערו החלק נשמט וכיסה את עיניו מעיני הגמדים הצופים בגועל סקרני. הגמדים לא היו עדים לרגע בו עיניו נתמלאו באור אדום וסימני הצלקות החרוכות על עפעפיו החלו להקרין חשכה מזדחלת. שפתיו דוברות השקרים והממתקים נגעו בשפתיה האדומות מדם של שלגיה, ולשבריר שנייה ממש, העולם הבהב, כאילו כל הצבע נשאב ממנו ונפלט מחדש אבל עם משהו... שגוי. הגמדים הביטו סביב במבטים פעורי עיניים. הם ידעו לומר שמשהו בעולם לא נכון, שמשהו לא בסדר, אבל הם לא הצליחו להצביע על הנקודה. הנסיך הזדקף וחשף את עיניו החרוכות, והוא התחיל לצחוק. צחוק צורמני, צחוק מהסוג שרק מפלצות מסוגלות לצחוק, צחוק שהוא תעודת הזהות של הרוע."
אף אחד בקהל לא הבין מה קרה, אבל הם לא העזו לשאול. מוריס נשם עמוקות, והמשיך את המשפט האחרון. "גופתה חסרת החיים של שלגיה החלה לנוע באיטיות. באופן לא אפשרי גבה התיישר לישיבה, וראשה הסתובב לכיוונו של עליזי אחוז החרדה. והיא פקחה עיניים, עיניים נטולות חיים אבל מלאות ברעב ורשע - לא עיניה של שלגיה אלא עיניה של מגפת המוות הרָעֵב... והמוות - חשף את שיניו בתיאבון."
הקהל המתין בעיניים פעורות.
"המשך יבוא."
YOU ARE READING
מוריס פילץ' והשיטה המטופשת
Fanfictionטוב, אז הארי פוטר צריך הורים חורגים מרושעים, נכון? ומי יותר מתאים, מאשר האחד והיחיד, הדגול מרבבה וראשו כתם פז, ארגוס פילץ'?
